10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים
שלוש עונות. שלוש אמהות מתות. ואחד אלוקינו, בהחלט וכו’
סוף סוף שטיסל חזרה עם עונה שלישית והפכה לנושא של יותר משיחת מסדרון אחת אצלי בעבודה. חברה אחת אמרה שקשה לה לצפות בסדרה בגלל הכעס שלה על החברה החרדית, במיוחד אחרי הקורונה. אחרת דווקא התלהבה והרגישה ששטיסל מציגה לה את החרדים באור אחר, מאפשרת לה לראות אותם כפחות ‘אחרים’ ויותר ‘ככל האנשים’.
האמת ששתיהן הפתיעו אותי כי שתיהן התייחסו בעיקר ליחסים שלהן עם ‘החברה החרדית’. ושטיסל, כפי שרבים העירו לפניי, היא אולי סדרה שמתרחשת בתוך העולם החרדי, אבל מתבוננת דווקא על ההתמודדויות הכי רגילות אנושיות ואוניברסליות של הדמויות שלה. הדתיות של הדמויות היא נתונה, זה העולם שבו הן מונחות, אבל הקונפליקטים הם לא דתיים או אמוניים.
חילופי עונות וחילופי דורות
אם עוד לא צפיתם בעונה השלישית, קחו בחשבון שהפוסט מכיל ***ספויילרים*** מכאן והלאה. אני צפיתי בה, קצת אחרי אותה שיחה בעבודה ומסתבר שהיא דווקא נוגעת יותר בנושאים חברתיים מקודמותיה. ובאופן טבעי, יש בזה משהו שמפזר קצת או מעמעם את הפוקוס על האישי והרגשי שלטעמי תמיד היה הצד החזק של שטיסל. בפרק על הרכב החדש של צבי אריה וטובי לצורך העניין, הרגשתי קצת כאילו היה ברור לכותבים קודם מה הדבר שהם רוצים לומר על התופעה החברתית ורק אז ‘הכניסו’ אותו לסיפור של צבי אריה וטובי ולא להפך.
סך הכל האמירה על השפעת ‘המצב החרדי’ (גברים לומדים ונשים מפרנסות) על מערך הכוחות בבית ועל הזוגיות עברה בצורה משעשעת, אינטילגנטית ומעניינת. אי אפשר שלא לחייך כשצבי אריה, שהתחיל את הפרק כמי שרוצה להפגין את שליטתו בבית, נשכח ברכב כמו ילד. ובכל זאת לא יכולתי שלא לשים לך לכך שזה אחד מהרגעים הבודדים בשטיסל שבהם הרגשתי שהיא מסבירה משהו על חרדים לקהל ולא פשוט מספרת את סיפורם של השטיסלים.
צבי אריה וטובי מדגימים את ההיפוך המיוחד שנוצר בזוגיות החרדית. צילום באדיבות YES
אבל בסופו של דבר, גם בעונה האחרונה ובטח כמכלול, אני עדיין חושבת שה-סיפור בשטיסל נותר אישי, רגשי וכל אנושי. ולמעשה שטיסל מצליחה לשמור על נקודת המבט הזו, גם כשהיא מעלה נושאים חברתיים. ההסתבכות הווטסאפית של שולם בפרק פתיחת העונה היא דוג’ מצויינת. שולם סוטר לאיזה תלמיד באמת ‘מחוצף’, ראינו דברים דומים בעונות הקודמות, אלא שהפעם תלמיד אחר מצלם אותו בטלפון, הסרטון ‘רץ בווטסאפים’ ושולם מאבד את העבודה כמנהל החיידר.
אז מה יש לנו פה? כן יש גם את הזווית החברתית, הנושא של ‘שינוי הטבעים‘ עולה בצורה רחבה בעונה. הזמנים השתנו, הדורות התחלפו וגם הנורמות משתנות בהתאם; נשים נוהגות, רוכשות השכלה גבוהה, הסמארטפונים ‘חדרו פנימה’ והיחס לנישואים בין מזרחים לאשכנזים מתגמש. אבל גם ברוב המקרים האלה, בעיני החלק המעניין בשטיסל הוא האופן שבו הם מאירים את האישי. ב ‘פרשיית הסרטון’ של שולם, ה-סיפור הוא לא ההשפעות של סמארטפונים אלא מה שעובר על שולם, מנהל מזדקן שנתפס במוקד סערה ציבורית של נורמות משתנות.
הזווית הזו היא בדיוק ההבדל בין סדרה על ‘חרדים’ לסדרה על ‘אנשים’, בין החברתי לאישי או אם תרצו בין השכל לרגש. ושטיסל היא סדרה שהחכמה שבה, היא חכמה של הלב ומוקד הסיפור הוא הרגש. הקונפליקט של הפרק הוא לא סביב ישן או חדש מכות או לא מכות. ברגע ששולם מבין שיש התנגדות, הדבר הראשון שהוא עושה זה לאמץ את החוקים החדשים ולהבטיח שזה לא יקרה שוב. אבל הסרטון שלו כבר ‘רץ בווטסאפים’ אז הוא מאבד את המשרה, למרות שכמו שהוא זועק ‘הקדיש את חייו לחיידר הזה’.
מבוכה או קושי להישאר רלוונטיים ולהבין את החוקים החדשים, הם ‘חומרים’ חוצי מגזרים כמובן. במרחב של שולם זה מכות בחיידר ובמרחב אחר זה יכול להיות גל שיימינג בעקבות אמירה סקסיסטית או הומופובית. ובעצם, פרשיית הסטירה, היא פתיחה הולמת להתמודדויות הכלליות של שולם בעונה עם הזדקנות, בדידות ובעיות בריאותיות.
מנהל מזדקן ובודד. שולם שטיסל. צילום באדיבות YES
שטיסל היא כאמור סדרה שרואה אנשים והיא רואה אותם עם עיניים טובות. אין טובים ורעים, לכל השטיסלים יש איכויות וחולשות וגם כשהם טועים, הם נותרים ‘עגולים’ וקל לגלות אמפתיה לחולשות שלהם. ככשולם סוטר לילד ברור לנו הצופים שזה ממש לא לעניין. ונכון שיש בשולם ובקריאת “המחוצף” שלו גם משהו קצת קומי שמרכך את התגובה שלנו, אבל גם בלי קשר לגוון הקומי אנחנו מסוגלים לפסול לעומק את המעשה שלו ובאותו הרגע גם לדעת שאנחנו מכירים אותו ושהוא לא איש אלים במיוחד.
אם היכולת להחזיק את שני הדברים האלה גם יחד נשמעת לכם מובנת מאליו, אני מזמינה אתכם לחשוב לשניה על התגובה שלכם או של אנשים סביבכם לא למכות, אלא רק לדיווח תקשורתי על ‘אמירה’ של מישהו שפסולה או פוגענית בעיניכם. אז למה לא הגבתם בכזו ביקורתיות לשולם? או למה לא תגיבו באותה רמת שיפוטיות אם מי שנתפס באותה אמירה האומללה הוא חבר שלכם? קל, כי אתם באמת מכירים אותו.
לשטיסל יש את היכולת להכיר לכם את שולם באופן שמרגיש מוכר וקרוב ממש ומעורר הזדהות וסלחנות. זה הרבה מעבר ללראות אותו ‘לא רק כחרדי’. כשבאמת רואים אנשים (ובטח אם רואים אותם דרך עיניים טובות), אפשר לפסול מעשים ועמדות שלהם לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. כמה שנקודת מבט מורכבת כזו חסרה בשיח הציבורי… ואגב בעיני, היא לא רק סבלנית יותר, היא גם יותר מפוכחת וכנה.
הבת של אבא שלה
על אותה איכות שומרת שטיסל גם כשגיטי מציפה נושא נפיץ כמו השד העדתי ומסרבת בכל תוקף לחתן את יוסלה עם בחירת ליבו הספרדיה כי היא רוצה שהם יעשו “פעם אחת משהו כמו שצריך בבית הזה”. בוודאי שקו העלילה הזה מעלה סוגיה חברתית, גזענות והפרדה עדתית בחברה החרדית. ובוודאי שגיטי היא לא מאלה שמערערים על הנורמות האלה, היא מחזיקה בעמדה גזענית אחרת לא היתה סבורה שזה לא ‘כמו שצריך’. עדיין, היא לא נצבעת כדמות גזענית פרופר וה-סיפור פה הוא לא ההתנגדות מטעמי גזענות אלא משהו אחר שעובר עליה.
אחרי שתי עונות שבהם אנחנו מכירים את הנישואין של גיטי וליפא, בעונה השלישית אנחנו פוגשים את סיפור ההכרות שלהם. מסתבר ששולם ודבורה לא רצו את ליפא ואפילו גיטי התלבטה, אבל בסוף הלכה עם הלב ובחרה בו. ולמה לא רצו אותו? כי כמו תמיד, היה אפשר לזהות ממש בהתחלה את הסימנים המקדימים לפערים ולקשיים שעתידים ללוות את מערכת היחיסים. ובמקרה הזה, מהרגע הראשון היה ברור שליפא הוא לא איזה צדיק גדול, הוא טוב לב אבל מחפש כל הזמן דברים שהם ‘טריקים ושטיקים’. וגיטי? גיטי רוצה לעשות הכל ‘כמו שצריך’.
אנחנו כבר יודעים לאיזה משברים משפחתיים קשים הפער הזה התפתח ואיזה מחירים שלמו ואולי עוד עתידים לשלם גיטי והילדים. עכשיו נראה שמהרגע הראשון, עם ובלי קשר למשברים הגדולים וגם בתקופות יציבות גיטי מתקשה לקבל את האופי של ליפא. אז ברור שעכשיו עם השידוכים של הילדים, היא נחושה לעשות את זה ‘כמו שצריך’, ‘פשוט וקל’, לא מסובך, בלי פערים, משהו שיתאים ו ‘שילך נכון’ מההתחלה.
חילופי עונות, נורמות ודורות. הדור הצעיר של שטיסל. צילום באדיבות YES
ממש כמו אבא שולם, גיטי היא אמא חמה, מגנה ומעורבת. והיא גם שתלטנית ובטוחה שיודעת מה טוב לבעלה ולילדים יותר טוב מהם, ולכן מוטב שהיא תנווט את הבחירות שלהם. והנה פתאום הילדים הקטנים שהיא הובילה כל כך יפה עד כה, מתבגרים ומושכים לכיוונים שאין לה שליטה עליהם. וכשהיא מאבדת שליטה עליהם, היא מאבדת גם את היכולת להגן עליהם, לוודא שהבחירות שלהם הם הנכונות ושיובילו לחיים טובים וקלים וימנעו מהם את המשברים שהיא עברה.
כשהיא אומרת ליוסלה במהלך העונה “אהבה? מי בכלל לימד אותך את המילה הזאת” או “מי אתה? אני מרגישה שאני לא מכירה אותך” היא מבטאת תחושות שהורים למתבגרים מכל העולם מכירים. היא שואלת בהפתעה לאן נעלמו הילדים הקטנים שלה? והיא כואבת עוד שלב בהיפרדות מהם וגם כועסת ומתוסכלת כשמגלה שהם יכולים לעשות דברים בניגוד לרצונה. ומתחת או מעל לכל אלה היא מפחדת בטירוף שהם יפגעו, יקבלו החלטות לא נכונות וישלמו מחירים קשים כמו אלה שהיא יודעת שיכולים להיות חלק מחיי נישואים.
זוכרים איך בעונה השניה היא הגיבה אותו דבר כשרוחמי החליטה על דעת עצמה להתחתן עם חנינא? גם שם גיטי התקשתה לקבל את איך שהדברים נעשו (אפשר להבין למה), ולמקרה הזה אין קשר לעדתיות, חנינה דווקא אשכנזי וגם למדן. בשני המקרים, היא התנגדה כמו בולדוזר בכל הכוח, באטימות ובלי להסס להתערב, לחצות גבולות ולהוליך את הילדים שלה שולל כדי להוביל לפרידה. ובשני המקרים, ליפא לעומתה, גילה רכות, גמישות ופתיחות כאב וכאדם, הציל את המצב והדגיש את החולשות האישיות של גיטי.
מידה טובה
ההתפתחות של גיטי וליפא לאורך שלושת העונות מראה איך כשמדובר במידות, כל העניין הוא באמת המידה, זאת אומרת המינון. לאותן תכונות ונטיות הלב של שניהם יש צד חיובי וצד שלילי. הגמישות והפתיחות של ליפא בעונה הזאת, הן הצד השני של הנטיה שלו להתבלבל, ללכת לאיבוד ולעשות טעויות אימפולסיביות. ואילו הנוקשות, השתלטנות, הבולדוזריות והאטימות של גיטי, הן הצד השלילי של הבטחון שלה בדרך, במי שהיא, המנהיגות והעוצמות שאתן החזיקה את המשפחה כשליפא פישל ונעלם.
המפגש של גיטי עם חברה שעברה משבר דומה בנישואין ובחרה דווקא להתגרש, מציף את הבחירה של גיטי בליפא. בחירה נדמה שקודם היתה שקופה כאילו שבכלל לא קיימת אפשרות אחרת. ובצד הבחירה צפים כמובן גם ההשלכות והמחירים שלה. אבל בסופו של דבר, עם כל הפערים ביניהם, גיטי בוחרת שוב בליפא והוא בוחר בה. היא אומרת לו על אותה חברה ש “הסיפור שלה הוא הסיפור שלה, לנו יש את הסיפור שלנו”. אז היא גם מקבלת את התוכחה של ליפא ונפתחת לאפשרות ש ‘הסיפור של יוסלה הוא הסיפור של יוסלה’, מתרצה ומקבלת את השידוך. וגם ליפא, למרות שלרגע כעס וחשב אחרת, מסכים שוב לקבל את זה שגיטי תמיד צודקת ובדרך לניתוח של רוחמי ‘עושה תשובה’ ממש כמו שאשתו בקשה.
אישה שתמיד צודקת וגבר שתמיד טועה? גיטי וליפא. צילום באדיבות YES
אוקיי אוקיי אנשים רגילים וזה. אבל מה ה-סיפור של שטיסל?
אה, גם זה כצפוי אוניברסאלי לאללה. בעיניי, שטיסל עוסקת מעל לכל באובדן, בהיעדר, בחוסר ובגעגוע. העונה הראשונה נפתחת בתום שנת האבל על דבורה, ברגע שבו רשמית ‘חוזרים לחיים’ ולחיים יש כוח מניע, הם באמת ממשיכים אבל דווקא שם, אחרי השוק והשבר, לובשים צורה החוסר והגעגוע. ההתמודדות של שולם וקיווע אתם נפרשת לאורך שלושת העונות.
במהלכן פגשנו גם את אלישבע שהנוכחות המתמדת של הבעלים המתים שלה לא משאירה לה מקום להכניס זוגיות חיה. בעונה השניה המשפחה נפרדנו גם מהמלכה האם- בובע מלכה כמובן. והעונה השלישית נפתחת במותה של ליבי, רק קצת אחרי הלידה. מיד אחריה אנחנו מגלים שגם אשתו של נוחעם נפטרה בסמוך לפטירת ליבי בתה. ולבסוף גם סוחער השבור נפטר באופן טרגי, דווקא אחרי האיחוד המחודש עם אהבתו היחידה נחמה.
עם כל הכבוד לסוחער ולבעלים המתים של אלישבע, קשה לפספס שהאובדן המרכזי פה הוא של האמא/ האישה. שולם וקיווע, הגברים במרכז של שטיסל, הם כאלה שכל הזמן חסרה להם אישה ואמא. זה נוכח ביצירות של קיווע, ובחיפושים של שולם אחרי אוכל שתבשל לו אישה, בקשיים של שניהם במציאת זוגיות, ביתמות של שולם ואולי אפילו ביחסים של שולם עם בובע מלכה, שאפילו בחייה ניכר כל הזמן הצורך שלו בקרבתה (בטח לעומת נועחם).
הוא חי בתוכך סימבה
את מה שיש לשטיסל לומר על האובדן, על המתים ועל החיים, היא אמרה בצורה מלאה ויפיפיה בפרק הסיום של העונה השלישית. שולם, מבקש מקיווע ונוחעם שעוד רגע ממשיכים כל אחד לכלתו ולדרכו ומשאירים אותו לבד בבית, שישבו אתו לכוס סודה אחרונה ומספר להם על משפט שקרא בספר של בשביס זינגר:
המתים לא הולכים לשום מקום, כולם פה, כל בן אדם הוא בית קברות. ממש בית קברות, ששוכבים בתוכו כל הסבתות והסבים שלנו. האבא והאימא, האישה, הילדה, כולם כולם פה
וכמובן שקיווע ונוחעם מבינים היטב. ואז לרגע אנחנו רואים את השולחן מתמלא בנוכחות המתות ובעיקר המתות שלהם.
הפוגה קומית לרגע לפני שנמשיך לדבר על המתים – ההכרות האינטימית של שטיסל עם העולם שבו עוסקת, מצליחה לרגש ולשעשע גם ברגע הזה. ואם גם אתם מכירים קצת את העולם הזה, בטח חייכתם כששולם כאילו ‘לא ממש זוכר’ את השם של ‘הסופר ההוא, נו…’ ומקטין את ההערכה שלו לזינגר – ‘ספר שבמקרה פעם קרא כי היה זרוק בשירותים וכו’. ניסוחים קלאסיים של גבר דתי שמביא איזה ציטוט של מתפקר כמו בשביס זינגר, הוא כבר מצטט אותו, אבל בשיבוש כי כמובן שהוא לא ‘ממש בקיא’ ב ‘ספרים כאלה’.
איפה היינו? אה כן, המתים. צ’רצ’יל אמר פעם שאין דבר שיותר קשה לנו לקבל, לא משנה כמה לא נודה בכך, כמו המוות. הסופיות, הרעיון שמישהו היה ולא עוד ושגם אנחנו עתידים לחדול, הוא בלתי נסבל. במרחב היהודי אמוני של שטיסל, יש מספיק רעיונות שמשאירים למתים מקום להמשיך ולהתקיים בעולם הבא או אפילו לעשות קאמבק בתחיית המתים. והנה שולם מוצא שדווקא האמירה של בשביס זינגר או אם תרצו של מלך האריות, עוזרת לו לתת פשר ואולי נחמה מסויימת לחווית האובדן שלו.
זה כמובן רעיון שהוא לא דתי בשום צורה, אבל בעומק שבו לדעתי יש איזה כוח אמוני ודי קל להבין איך הוא מתחבר לעולם של מאמין כשולם שטיסל. הרי כדי להחזיק בו ולשאוב ממנו נחמה ושייכות של ממש, צריך לייחס איזו חשיבות וממשיות למושג כמו זיכרון. וזה מהלך שלי מי שחיי הרוח שלו נוכחים בחיי המעשה, של מי שמייחס להם ממשיות לא פחותה מלחלקים המטריאלים של הקיום.
המתים לא הולכים לשום מקום, כולם פה. צילום מתוך שטיסל.
זהו, נניח למתים. ונעבור לבני המשפחה שחיים בשר ודם. גם היחסים אתם נמצאים במרכז של שטיסל. קראתי כל מיני התייחסויות לשטיסל כאל סדרה שעוסקת במתח שבין רצונות היחיד למשפחה או לקהילה. זה התחיל מדבלה גליקמן שאמר שכשקרא את התסריט, הסיפור הזכיר לו את הסופרנוס. אריאל גרייזס לקח את זה צעד קדימה ב timeout וערך השוואה ממש בין הסדרות. הסכמתי אתו בפתיחה כשהתייחס בכלליות אל המרכזיות של היחסים הבין משפחתיים בשתי הסדרות:
כשבוחנים את שתי הסדרות לעומק מגלים ששתיהן עוסקות, בבסיסן, באותם הדברים: יחסי הגומלין הבין-משפחתיים ואיך הם מעצבים אותנו... המשפחה היא המקור לכל. היא זאת המעצבת אותנו, היא זאת שתקבע איך נגדל ולמה נהפוך. היא גם זאת שכובלת אותנו
עד כאן בסיידר, אבל אז בעניין המתח בין רצונות היחיד למשפחה או לקהילה הוא מוסיף:
ברגע שאתה נולד כחרדי, אתה מחויב לחוקי המקום. לא רק שמירת מצוות. הרבה יותר מכך... ניסיונות הבריחה של הדמויות מגורלן מעוררים אמפטיה כמו שהם חסרי סיכוי. עקיבא מצייר, צבי אריה שר, ליפא וויס אפילו עזב את משפחתו ועבר לגור עם שיקסע רחמנא ליצלן, יוסל'ה מנסה להמרות את הדרך שהוריו נתנו לו ולקבוע את השידוך שלו, ואת כולם הקהילה מנסה ליישר ולהחזיר לתלם לפי חוקים הנהירים רק לה.
וזו הדוג’ המובהקת למה שמפספים כשמבינים את שטיסל כסדרה שבלבה אותו מתח. אמנם השטיסלים באמת מתחבטים בין מימוש רצונות פרטיים למשפחתיים וקהילתיים. בכל העונה הראשונה קיווע רוצה שני דברים- אלישבע וציור, וכל אחד מהם לא ממש מתאים מבחינת המשפחה. לאורך כל העונות קיווע ועוד דמויות מחפשים איפה לשים את הגבול בין רצונות פרטיים שלהם לגבולות של הקהילה. אבל, וזה אבל מאוד משמעותי, השטיסלים ממש לא מנסים להימלט מעולמם.
געגועים לאמא. שולם וקיווע, תמונה מתוך שטיסל
בפנים או בחוץ. ישן או חדש
הדמויות בשטיסל מבטאות משהו מאוד עמוק ובסיסי בהלך הרוח החרדי. באחד הרגעים המעניינים בעונה השניה, ליבי חוששת שהעיסוק של קיווע באמנות ימשוך אותו ‘רחוק מדי’ מההשתייכות הפשוטה והשלמה לעולם שגדל לתוכו. את ההשתייכות התמימה הזאת היא רואה כערך. אז היא מספרת לו סיפור מעניין על נוחעם. מסתבר שנוחעם מאוד אוהב מוזיקה קלאסית וכשהכיר את הסימפוניה הטראגית של מאהלר, תחילה התאהב בה והאזין לה שוב ושוב ואז הקליט עליה ‘שקט גדול’ כי הרגיש שהיא ‘מושכת אותו יותר מדי ויהודי צריך לדעת מתי לעצור’.
מבחינת נוחעם ביחסים עם ‘החוץ’ יש מה להרוויח, אבל גם הרבה מה להפסיד. הוא מבין שככל שימשך לבחוץ, הוא עשוי לאבד שליטה וללכת רחוק מדי, רחוק כל כך עד שלא יוכל לראות את העולם הסגור, החרדי שלו באותו אופן ולהשתייך אליו בלב שלם. גם קיווע ממשיך את הקו הזה ובכל פעם שמרגיש שהאמנות לוקחת אותו רחוק מדי הוא בוחר לעצור ולחזור. כמו למשל בפרק שבו הוא מצייר עם הדסה בעין כארם, מגלה ששכח לראשונה להניח תפילין, וחוזר מהר הביתה.
בוחר לצייר, אבל לא רחוק מדי מהבית. קיווע. צילום באדיבות YES
בעונה השלישית ראינו איך למרות הסגירות החרדית, הזמנים משתנים גם שם, הסמארטפונים והאינטרנט מגיעים גם לשם, גם אם זה בקצב או באופן אחר. וכל שינוי, חידוש או חשיפה לעולם שבחוץ, מעורר חשש שמא יאיים על העולם היהודי המסויים שאותו הם משמרים ‘בחייהם ממש’. השטיסלים מבטאים את זה.
עזבו רגע את מה שאתם חושבים על החשש הזה והוויתורים של הדמויות בעקבותיו. יכול להיות שאתם חושבים שזה ממש חבל שצבי אריה לא מממש את הרצון שלו להיות זמר. או שחבל שקיווע לא הולך עד הסוף לתוך עולם האמנות. אבל תסכימו איתי שהחשש שלהם מציאותי, שבהינתן שקיווע רוצה להישאר קיווע, רוצה להשאר מונח בעולם שלו ובקהילה שלו בלב שלם, בפשטות, אכן היטמעות שלו בעולם האמנות החילוני עשויה לאיים על זה?
דברתי קודם על הגעגוע למתים ובמיוחד לאמא ועל הנוכחות שלהם בזיכרון כ ‘לב של שטיסל’. במובן מסוים, הגעגוע והזכרון לעולם הישן, נמצאים בלב החוויה והערכים החרדיים. כמו ששולם וקיווע בודקים איך יכולים להשאיר מקום בלב שלהם לנשים המתות ובצדו לפנות מקום גם לכאלה חדשות, העולם החרדי בודק בכל פעם לאט לאט, עד כמה אפשר לפנות מקום לחדש, מבלי לוותר על הישן.
לומר שהשטיסלים מנסים להימלט מעולמם הקהילתי שכובל אותם, זה אולי דרך אחת להסתכל על חרדים, אבל אני חושבת שהיא מאוד לא משקפת את הדמויות בשטיסל. עבור השטיסלים הערכים האלה הם פשוט נתונים, הם לא מנהלים מאבקים אתם, הם פשוט חיים. צבי אריה בוחר שלא להיות זמר כי לא רוצה להתרחק מתפיסת העולם הערכית שלו ולא רוצה לראות אחרת את אשתו. אז יהיה נכון יותר לומר שהמתח הוא בין רצונות לערכים, פשוט בעולם שלהם אלה הערכים, וברוב המקרים לא נראה שהשטיסלים חווים אותם ‘כחסרי פשר’ או ‘מונחתים רק מצד הקהילה’.
דמותו של ליפא, בעונה הראשונה, היא היחידה שהניתוח הזה יותר מדוייק לגביה. אז הוא באמת רצה באמת מצידו לוותר על כל העולם הזה, אבל חזר בשביל גיטי והילדים כי לא רצה שהם ישלמו את המחיר שלו. וגם הוא בעונה השלישית כבר במקום אישי קצת אחר…
רגעים אהובים
נסיים עם קצת FUN בנוסח שטיסל, הנה כמה מהרגעים האהובים עליי, מוזמנים להוסיף בתגובות את שלכם
♥ כשבובע מלכה מתפלת לשלום רידג’ בן סטפני ושאר היפים והאמיצים
♥ כששולם ונועחם יושבים שבעה ועונים ביובש לשאלות של המנחמים
“בת כמה היא הייתה?”, נוחעם: “כבר שאלת את זה”
♥ “רשועים ארורים” (לא צריך להוסיף כלום, אהבתי את זה בכל פעם שזה נאמר)
♥ ואיך אפשר שלא, הביצוע המעולה של צבי אריה בעונה ה 2 ל “ואפילו בהסתרה”. אגב מי שבאמת שר זה זמר בשם אלי הרצליך, אבל זה יושב כל כך טוב על צבי אריה, הפיזיות של השחקן שראל פיטרמן מדוייקת כאן בטירוף. בקיצור, עוד רגע קסום בשטיסל.
ואם כבר אמרתי מילה על משחק, הבלוג הזה לא עוסק בביקורות טלוויזיה, אלא ב ‘מה הסיפור’. אז לרוב אני לא מתייחסת לבחירות אמנותיות ולכל ההיבטים האלה של היצירה כמו כתיבה, משחק, בימוי ועוד. אבל קשה לדבר על שטיסל בלי לומר איזה שכוייח ענק לכל השחקנים. באמת, אחת הסדרות שמשוחקות הכי טוב שיש. אז… שכוייח.
10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים
אי אפשר לכתוב בלוג על הכוח של סיפורים בלי לדבר על בראשית - סיפור שעל אמת שינה את העולם. אז הנה כמה מילים על כאוס וסדר בבראשית ובחיים שלנו, על פי ג'ורדן פיטרסון ועם קצת תוספות משלי
"כדי להוציא ספר אדיר מתחת ידיך חייב אתה לבחור לך נושא אדיר" הרמן מלוויל כתב את השורות האלה, ואת מובי דיק, סיפור אדיר על נושא אדיר. אבל מהו בדיוק הנושא? ומה הסיפור של הלוויתן הלבן?
10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים
אי אפשר לכתוב בלוג על הכוח של סיפורים בלי לדבר על בראשית - סיפור שעל אמת שינה את העולם. אז הנה כמה מילים על כאוס וסדר בבראשית ובחיים שלנו, על פי ג'ורדן פיטרסון ועם קצת תוספות משלי
כל הזכויות שמורות – מה הסיפור 2021 ©
