בצלם 

אחד הדברים הגדולים והמהפכנים שסיפור בראשית תרם לעולם הוא הרעיון שהאדם נברא בצלם האל. זהו רעיון שעשוי להיראות היום מובן מאליו, אבל הוא ממש לא כזה. במיתולוגיה היוונית למשל, האלים משתעשעים בבני האדם ככלי משחק. בבראשית הם המטרה של העולם, נזר הבריאה ונבראים בצלם האל. המשמעות של רעיון כזה היא שבאדם, בכל אדם, גם בבזויים שבבני האדם, יש משהו נשגב, אלוהי. בשורה כזאת מחייבת מידה של זהירות ומחוייבות לכבוד האדם ולחייו. פיטרסון מסביר, (וקל להסכים איתו) שהבשורה הזאת נמצאת בבסיס השיטות המשפטיות בארצות התרבות היודו-נוצרית.  

הטענה של השטן והמעשה הדתי או צדק לעומת משמעות 

ב “פאוסט” של גיתה, מפיסטופולוס (השטן) טען טענה בסיסית ששותפים לה, לפי פיטרסון, גם יורי המונים (=צעירים במערב ש ‘מתפלפים’ ויוצאים לירות בהמון חף מפשע). המסקנה שלהם היא שיש כל כך הרבה סבל בעולם שמוטב שלא יתקיים כלל, מוטב לא לחיות. להבדיל, זהו גם הלך המחשבה של מי ששרויים במצולות הדיכאון, שהוא הגהינום בעולם הזה. דיכאון הוא משבר רוחני של משמעות ולאו דווקא נובע מסבלות הקיום בפני עצמם. 

סיפור בראשית, מסביר פיטרסון, מעניק משמעות לסבל הקיומי. המסר שמהדהד בו הוא האפשרות לאינטגרציה – יכולת לחיות בעולם הזה עם הסבל שבו, עם החולשות והמגבלות שלנו ועם הסופיות ועדיין לבחור לעשות טוב.  וזה לדעתו גם כל הקטע ביודו- נצרות. הבחירה להאמין בטוב ולעשות טוב בעולם שיש בו גם רע היא המעשה הדתי העמוק והיא בחירה שיש בה אומץ. 

נכון שזו נקודה יפה?

ומה עם האיזון שבין שמרנות לקדמה?

בקריאה של סיפור בראשית פיטרסון מדגים את הצד היפה של השמרנות. ואני אומרת את זה בתור מי שאינה שמרנית. יש לו יכולת מאוד יפה לראות את הערך הנצחי שגלום ברעיונות העתיקים האלה. לפעמים הקריאה שלו מרגישה קצת סוחפת ומהודקת מדי, כאילו לא מוכנה להשאיר מקום לספק, להכיר בערך של הסיפור אבל גם בחורים שבו או לערער על טיב היחסים שלנו איתו. זה לא ממש מפתיע כי מהי שמרנות עם לא המוטיבציה לשמור מבנים וערכים על כנם? הרצון והצורך לשמור על הסדר, היציבות וההמשכיות. 

נראה לי די ברור ששתי צורות המחשבה – שמרנות ו’פרוגרסיביות’ נחוצות ותורמות לעולם, הן מאזנות אחת את השניה. אולי אפשר גם להקביל אותן לכוחות כאוס וסדר, או בטרמינולוגיה סוציו-פוליטית לראות את האוחזים בהן כסוכני שינוי למול סוכני שימור. וכמו שפיטרסון מסביר בעניין סדר וכאוס, סביר שגם האיזון בין שמרנות ל’פרוגרסיביות’ יכול להוביל לתנועה מיטבית קדימה, בקצב ובזמן שמותאמים לתקופה, ובלי המחירים של הטלטלות בין הקצוות. 

קשה לפגוש חשיבה כזאת בתוך השיח הפוליטי השגור והצר שלרוב נראה לי כמו ‘מבט על קרב מתוך הזירה הקטנה’, בלי יכולת להתבונן בה מלמעלה. רוב ‘האנשים הפוליטיים’ שאני מכירה נוטים להגביל עצמם לצד אחד של המפה ומתקשים לראות ערך ותועלת כלשהי בצד השני. 

לטעמי פיטרסון, עם כל העומק ורוחב היריעה שלו, גם לוקה בזה קצת. אפשר להבחין בחיסרון הזה גם בקריאה הרחבה והיפה שלו לסיפור בראשית. פיטרסון מתעלם כליל מהיבטים עמוקים של דיכוי האישה והנשיות בסיפור. זה לא שהוא בחר לא להתמקד בהם כי עוסק בהיבטים אחרים, הוא מבטל אותם בצורה די מוגזמת ומיתממת בעיני. ברור שזה חלק מאג’נדה רחבה יותר שלו ביחס להיסטוריה של דיכוי נשים (שהוא כלל לא מכיר בה כדיכוי של קבוצה ספציפית). 

הטיעונים שלו על פמיניזם לוהטים ביוטיוב, צפיתי בכמה מהם והרגשתי שלפחות בנושא הזה, הוא מונע יותר מהרגש השמרני הבסיסי של בהלה משינוי (=פחד לבוא במגע עם הכאוס?), ופחות מלוגיקה צרופה.  

זהו להיום. ועד לפעם הבאה, נסו לשמור על הסדר אבל גם לפתוח את הלב לקצת כאוס.