[9] זהו, נניח לאדם וספיר כי הנקודה הבאה מוקדשת כולה לדמות הבדיונית והמופלאה – לירן זרחי. העלילה של “שעת אפס” בונה את המניעים והנסיבות שדחפו את ליאן ואמיר ‘לפיצוץ’ ביניהם מכל מיני כיוונים. המעניין מכולם בעיני הוא קו היאוש שהסדרה מותחת בין היחסים של ליאן עם אמא שלה, ליחסים שלה עם המורה אמיר ועם “המערכת”. 

ליאן נואשת לאהבה והכרה מאמא שלה, אבל אין לה באמת סיכוי. בשביל אמא שלה היא אף פעם לא מספיק טובה. כשהנסיונות העצובים של ליאן לרצות את אמא שלה ולזכות באהבתה נענים בדחיה, היא עוברת להתרסה ומרדנות גלויה, הרי אין לה מה להפסיד כי ממילא “לא היה לה סיכוי”. לא מדובר באיזו רגישות יתר טינאייג’רית או פרשנות עקומה של המציאות. ב “שעת אפס” גם הצופים רואים שאמא שלה לא נותנת לה סיכוי. 

דווקא מול המורה אמיר, היחסים הם אולי דפוקים אבל לא לגמרי חסרי סיכוי, כמו שמוכיחה הסצנה האחרונה. ואם היה לכם ספק, גם את היחס הלא הוגן שהיא מקבלת מהמערכת, ליאן לא מדמיינת. “שעת אפס” מספקת הצצות קטנות, מאחורי גבה של ליאן, לאיך שמדברים עליה מנהל בית הספר והמורים. בקיצור, את הטנגו הדפוק הזה רוקדים שני צדדים ושניהם מפשלים. רק שזה לא ממש כוחות. בצד אחד המערכת, המנהל, המורה אמיר, עוד מורים, התלמידים ‘הטובים’ והמערכתיים ובצד השני ליאן. 

קשה להאשים ילדה ביחסים קרים כל כך עם אמא שלה. בכל הקשור למורה אמיר אפשר לראות את החלק שלה בהתדרדרות היחסים. אבל מה שהכי בולט בדימיקה כזאת זה שמעבר להיגיון, לצד שלה ושלו, יש משהו שמפעיל את שניהם וכאילו כופה עליהם תפקיד בהצגה כתובה מראש. בפסיכולוגיה מכנים את זה “כפיית החזרה”. מהצד של ליאן, אותו החוט שנמתח בין אמא שלה לאמיר, מפעיל אותה כבובה על חוט ו “מביים” את היחסים. ומה מפעיל את אמיר? לא הבנתי עד הסוף. אבל כאמור לטנגו הזה צריך שניים וגם לאמיר החוטים שלו. 

[10] אם זה לא היה ברור לכם עד כה, יש לי פינה חמה בלב למורדות.ים. נכון שרבים נדחפים אלי מרד מתוך תחושת יאוש וחוסר סיכוי. אבל זה לא מוריד להם את הקרדיט על האומץ. הרי לא כל המיואשים מורדים ולא כל המרידות נולדו שוות. יש מופלים לרעה שהופכים לרגישים יותר לעוולות של המערכת והסמכות גם כלפי אחרים. ויש מי שהסבל האישי שלהם הפך אותם לאטומים, אם לא שמחים לאיד או צמאים להפגנת עליונות על החלשים מהם. בסופו של דבר, לצד כל החוטים והמניעים הרגשיים, המעשים שלנו מונחים גם מבחירה מוסרית, מושפעים ומשפיעים על איזהשהוא ‘גודל’ פנימי שיש לנו בעולם. 

ואם כבר מרד מתוך תחושת יאוש וחוסר סיכוי ליחס הוגן מגורם סמכותני ומדכא, אסיים את הפוסט בקריאת “סלאבה אוקראינה” לכבוד האוקראינים הנאבקים על עצמאותם. וגם פורים שמח לכולם.