רבדים רבדים

מובי דיק שוחה בים עמוק של סימבוליזם וראו בו כבר שלל משמעויות שלכולן, אגב, קל למצוא תימוכין בספר. אפשר להתייחס אליהן כאל שכבות שונות. הראשונות יותר גלויות, קונקרטיות, או אם תרצו קרובות לפני הים, והאחרונות יותר עלומות, דקות ושקועות במעמקים.

אז יאללה, אם כבר משמעויות אלגוריות, בואו נשאל שוב – על מה הסיפור? 

בין הפשט לדרש 

# המרדף האמריקאי אחרי העושר/ תאוות הבצע/ האושר והתהילה 

יש מי שתמיד נוטים להתמקד בנושאים פוליטיים’, זו סוג של נטיית הלב. קוראים כאלה יניחו את הביקורת החברתית וההקשרים התקופתיים במרכז. הביקורת של מלוויל על החברה הנוצרית-אמריקאית בת זמנו אכן מצויה בספר. הוא מבקר את המרדף אחרי העושר ואת צביעותם של ‘הנוצרים הטובים’ שלכאורה מחזיקים בערכי צניעות או אהבת אדם, כשבפועל הם מונעים מתאוות בצע וגזענות. היחס בספר לבני גזעים שונים והפתיחות של ישמעאל לאמונות שונות, כולל לפגאניזם של קוויקווג, בהחלט יוצאי דופן לתקופתו. 

אני לא אתמקד בנושאים האלה כי בשביל השאלות המרכזיות שלי כמו – מה בלב של הסיפור? ולמה הוא עדיין מעניין? הם פחות חשובים. בסופו של דבר, אני לא חושבת שאנשים מהופנטים, גם היום, ממובי דיק בגלל האופן שבו הוא תפס את הצביעות הנוצרית-אמריקאית או משהו כזה. אלא בגלל משהו על זמני שיש בו, משהו שנוגע בצורה יותר עמוקה בטבע האדם. 

קחו למשל את הביקורת על המרדף אחר העושר. היא אמנם נמצאת בסיפור, אבל דווקא המרדף שבלבו, המרדף של אחאב אחרי מובי דיק, לא מונע ממנה כלל. להפך, אחאב ויתר לחלוטין על הרווח לטובת מטרת העל שלו, שהיא הנקמה. בקיצור, זה פשוט לא לב העניין.  

# על השיגעון

ראיתי את העיבוד של מובי דיק למיני סדרה מ 1998 עם בועז, הבן זוג שלי, והוא חשב שהשיגעון זה ה-סיפור של מובי דיק או יותר נכון שזה סיפור על גברים שהולכים ושוקעים בשיגעון. יש בדבריו מידה רבה של צדק. השגעון של אחאב נמצא במרכז הסיפור ומניע את העלילה, אבל בעיני, השיגעון בפני עצמו, לא תופס את לב העניין, הוא רק משלים את התמונה. את מה בדיוק הוא משלים? עוד רגע נגיע לשם, אבל קודם, נקדיש עוד כמה מילים לשגעון. 

ביבשה אחאב עוד מצליח לרסן ולהסתיר אותו, אבל מרגע שהם מתרחקים מהנמל ויוצאים אל האוקיינוס הפתוח, הטירוף מתגלה כשהוא מצהיר על המטרה האמיתית שלהם – “מוות למובי דיק”. בלב ים, האדם מתגלה במלוא מערומיו, ניצב מול השדים שלו. זה מרחב שמגלה גדולה ואומץ וגם אכזריות וטירוף. 

אם נלך עם בועז עד הסוף, הלוויתן הוא רק לוויתן. המשוגעים הם מי שמיחסים לו משמעות אחרת, בעוד שהוא פשוט ‘ככה מטבעו’ ואין שום דבר שמסתתר מאחורי הטבע הנגלה לעין הזה. או לכל הפחות, וזאת הגרסה שאני יותר אוהבת, בעוד שלא ניתן לדעת ‘עד הסוף’ מה חבוי בו, מהי המשמעות העמוקה שלו, וכל יומרה של ידיעה מוחלטת היא בגדר שגעון. 

ובאמת ככל שהגברים שעל הפיקווד מתרחקים מהציווילזציה, מהנשים ומהמשפחה ושוהים יותר זמן בים, הם הולכים ושוקעים במצולות השגעון ומתחילים לראות ‘אותות’ ומשמעויות החבויות בכל דבר. באחד הרגעים היפים בספר, הדמויות המרכזיות מתבוננות בזו אחר זו על ציור החרוט על מטבע זהב, וכל דמות רואה בו משהו אחר. אחאב רואה את בעיקר את עצמו וגבעות שמתנשאות מעליו, מה שמרתיח אותו. סטארבק רואה דימוי תנכי אוטפטימי וקובע שיש במטבע תבונה ומתינות. סטאב רואה את גלגל המזלות. פלאסק לא רואה דבר מלבד מטבע. וקוויקווג ראה כפתור של מלך מיתי ממלכי השבט שלו, שמקועקע על רגלו. בעצם, כל אחד מהם רואה רק שיקוף של עולמו הפנימי. והמספר מדגיש: