אחד הדברים היפים בספר, הוא המאמץ של טארה  לתאר את בני המשפחה בהגינות ומתוך אמפתיה.  היא מציגה דמויות עגולות ומנסה (אם כי מודעת למגבלות נקודת המבט שלה) להבחין גם בצד שלהם בסיפור – על ההיגיון הפנימי, המניעים והנסיבות המקילות שבו. 

בבית שעל פסגת באק, פגעו בטארה פגיעות חמורות, אבל לצד האלימות וההתנכרות היא זכתה גם לאהבה והכרה מסוימת מהוריה ואחיה. וכך נפרשת בפנינו המורכבות של מערכות מתעללות. האהבה, והחלקים הטובים, אומרת טארה בראיון לאופרה ווינפרי (שמצורף למטה), גם הם אמיתיים ולכן קשה לצאת. פיזית היא עזבה את הבית בלית ברירה, באבחה אחת,  את הפרידה התודעתית היה לה הרבה יותר קשה לגבש.

ממש לקראת הסיום, טארה מספרת איך ניסתה, אחרי הכל, להציע לאמה מפגש והאם סרבה להגיע בניגוד לרצון האב. אפשר לתהות למה טארה בכלל ניסתה להיפגש? אפילו אחרי שהתפכחה מאשליות רבות שהיו לה, לא רק אודות האב והאח שון, אלא גם אודות האם והאחות, מה פשר הגעגוע? למה אחרי כל מה שעשו לה בני משפחתה היא עדיין מתגעגעת אליהם בכל יום ועדיין רוצה לקוות שמתישהו קשר ביניהם יתאפשר שוב. זאת אומרת, מבלי שהיא תצטרך ‘להודות’ שאחז בה השטן, שתיאורי הילדות שלה פחות מדויקים מאלה של שאר בני המשפחה, שההתעללות לא הייתה וכו’. 

טארה עצמה מתייחסת אל הרצון שלה באהבת ובקרבת בני המשפחה כברור מאליו. ואת הרצון הזה צריך להבין נכון, זהו לא רצון נואש. בסיום הספר ברור לנו שטארה לא זקוקה לקבלה ולהכרה מאמא שלה כדי לאשר לעצמה שהיא בסדר או שספרה את האמת (או כמה מהאמת שאדם יכול לתפוס בכנות, מנקודת המבט שלו). טארה כבר יודעת לאשר את זה לעצמה (רוב הזמן). בכל זאת היא הושיטה יד לאם והשאירה פתח לתקווה, אפילו שכבר הייתה בספק רב לגבי מה שיכול לצאת ממנו.

 היא יכלה להושיט יד בתנאים שלה ולקבל גם אפשרות של סירוב, כי כבר הייתה חזקה מספיק. כי כבר יכלה להחזיק יחד גם את הרצון שלה בקבלה ואהבת אם, גם את הסירוב האפשרי וגם את האישור העצמי, הבטחון והשלום שלה עם עצמה ועם הבחירות שעשתה.

טארה גדלה להיות אישה עוצמתית שבחרה ובוחרת בחיים הנוכחיים שלה, במקומות שמאפשרים לה מרחב וחופש לבטא את הרצונות והיכולות שלה. ואגב, היא גם לא מעריצה בצורה עיוורת את החברה החדשה שלה. נסיבות חייה חדדו את יכולת החשיבה העצמאית שלה, כעת היא יודעת להפנות אותם גם לסביבה הנוכחית. 

היא לא מתנכרת לילדות שלה, לא מכחישה ולא מייפה אותה. בראיונות היא מספרת שעד היום מאזינה למזמורים מורמונים ומתרגשת מהם (יש דתל”שים בקהל? אתם בטח ממש מבינים את הקטע הזה וגם – תנו כיף). בעבודת הדוקטורט שלה, טארה חקרה את הכתבים המורמונים שהכירה מילדותה. בחירה שאפשרה לה להישאר במגע עם המקורות הרוחניים מבית אבא, דרך משקפיים חדשות. 

לא כל המבוגרים מתבגרים עד הסוף וכנראה שבכולנו יש חלקים בוגרים יותר ופחות. נסיבות החיים של טארה אולי אלצו אותה להתבגר קצת יותר. והנה בסיום סיפור ההתבגרות שלה, נגלית אישה שחיה בשלום עם הזהות המורכבת שלה ובעלת יכולת אינטגרציה יוצאת דופן, יכולת לראות את הגם וגם, את המורכבות, את ריבוי הגוונים. יכולת לראות ולקחת, אפילו מילדותה המורכבת, גם את החיובי והיכולת לאהוב את בני משפחתה, להתגעגע אליהם ועדיין לבחור שלא להיות אתם בקשר בכל מחיר.