"הצורף" ומה הסיפור של מקובלים מתעללים?

צפיה שניה בהצורף ומה הסיפור של מקובלים מתעללים?

לסדרה “הצורף” לא חסרות השראות אמיתיות. כולנו מכירים את הסיפורים על מקובלים שחטפו סיבוב ועל אלה ששלמו את המחיר. מה בין תפיסת העולם הקבלית לתופעות האלה? ומה הקשר של כל זה לניו אייג’ ואדישות חברתית?

18 במאי 2021

וידוי – אני אוהבת ספויילרים.

מאז שזוכרת את עצמי, ברגע שספר ‘תופס’ אותי, אני מדפדפת לעמוד האחרון, קוראת אותו, נרגעת וחוזרת להתחלה. כאילו כל המתח הזה של ‘מה הולך לקרות’ משתחרר ואז אני יכולה להנות מהדרך. לראות בנחת איך חוטי העלילה נרקמים ומגיעים אל אותו סוף ידוע מראש.

השבוע תהיתי לאיזה סיפור לצלול כדי להכין את הפוסט הזה. התחשק לי להציץ אל הקצוות, אז חשבתי – כתות. מה יותר קצוות מכתות? אפילו התחלתי לכתוב פוסט על ג’ונסטאון (בטח אסיים ואעלה אותו מתישהו) אבל הפעם לא זרם לי. איפשהו במערבולת האינטרנטית מצאתי את עצמי מתגלגלת מהמשיחיזם של ג’ים ג’ונס (ג’ונסטאון) אל משיחים אחרים ו… בינגו – יעקב פראנק, בא לי בול. אמרתי פראנק ונזכרתי ב “הצורף”, סדרה כחול-לבן שיצאה לפני כמה שנים ושלחה אותי כבר אז למערבולת האינטרנט הראשונה שלי סביב שבתאי צבי ויעקב פראנק.

בקיצור קבלו 2 ‘מקובלים’ במכה אחת – צפיה חוזרת ב “הצורף” ובפוסט הבא – הסיפור המשונה של יעקב פראנק.

בצפייה שניה

אוהבת ספויילרים, כבר אמרתי, אז רק אוסיף שיש לי גם חיבה מיוחדת לצפיה שנייה, במיוחד בסיפורים שמסתיימים עם טוויסט גדול בסוף. וככה הרגשתי גם כשצפיתי שוב ב “הצורף”. בפעם הראשונה הסיום לא התיישב לי. בשנייה, נהנתי לראות איך כל הדיאלוגים המוזרים וההתרחשויות המסתוריות, מובנות אחרת בעקבות הטוויסט הסופי. טוב עבר קצת זמן מאז שהסדרה שודרה, אז לטובת מי שצפו וגם אלה שלא, הנה כמה מילים קצרות עליה.

“הצורף”

“הצורף” שיצרו דרור סבו, ברק סלונים וארז קו-אל שודרה במקור ב 2015 ב HOT (היום אפשר לצפות בה ב VOD).

זהו סיפורו של ארי מילוס (אדיר מילר), פסיכיאטר מומחה להפרעות שינה, שסובל (איך לא?) מאינסומניה. ארי מתעורר בבוקר בבר, ולא זוכר מה עבר עליו בלילה. אז הוא פונה לד”ר מישל קוגמן שטיפל בו בילדותו. מסתבר שארי סבל, כבר אז, מאינסומניה. בלילה שבו הוא ישן במעבדת השינה, ד”ר קוגמן נרצח, וארי שלא זוכר כלום מהשוטטות הלילית שלו, הופך לחשוד ברצח.

במהלך כמה ימים דחוסים שבהם מתקדמת חקירת הרצח, ארי חולם סדרת חלומות על ילדותו. הוא גדל בכת משיחית שהנהיג ‘הצורף’, מקובל מסתורי שנעלם לפני מספר שנים. במקביל לחקירה, מתגלה פתק מסתורי של הצורף. הפתק מעורר עניין מחודש במרכז הקבלה, הגלגול העכשווי והמסחרי משהו של הקבוצה המקורית. את המרכז מנהלים בהווה אבא של ארי והבת של הצורף. החסידים של ‘הצורף’ מאמינים שהוא ‘עלה לעשות תיקון’, אך עתיד לשוב. וכבר בפרק הראשון מתעורר החשד שהנה, אולי הוא שב.

מטען המסתורין של הקבלה צובע יפה את המתח של “הצורף”

בזריז – מה הסיפור של “הצורף”?

בשורה אחת ובמילים של דרור סבו – “זה בעצם סיפור על ילד שנפגע מדמות משיחית”. “הצורף” משרטטת בקווים כלליים ועל קצה המזלג את הדינמיקה והדמויות בקבוצות משיחיות. אבל העיסוק המרכזי שלה, הוא במפגש של ארי הבוגר עם נסיבות ילדותו. נקודת המבט היא של מי שהיה ילד אז, נפגע, ומשלם את המחיר גם היום. יצא שבדיוק השבוע צפיתי גם בשתי כתבות תחקיר המקור על “ילדי אמבש”, גרסת המציאות (הקשה לצפיה) של המחירים ארוכי הטווח האלה.

לא סתם נזכרתי באמבש, לדמות ‘הצורף’ וקבוצתו יש השראות רבות ודרמטיות במציאות. סבו עצמו, מזכיר את הכת הירושלמית של אליאור חן ועוד כמה דמויות מההיסטוריה היהודית – אלישע בן אבויה, שבתאי צבי ויעקב פרנק, כולם נחשבים ל ‘רשעים שנכנסו לפרדס’. זאת אומרת חכמים שהעמיקו ברזי הקבלה והפכו לחוטאים גדולים.

“הצורף” מותחת קן בין מקובלים מתעללים בני תקופתנו, כמו אליאור חן, לדמויות הרשעים הגדולים של היהדות.

זרע הפורענות הקבלי

שמעו, אני לא מבינה גדולה בקבלה, אבל אעשה מאמץ לתאר כמה מחשבות כלליות בנושא. פשוט כי שאלת הקשר בין הקבלה למקובלים ‘מסובבים’, צועקת את עצמה מתוך הסיפורים האלה. ואי אפשר לתהות עליה, מבלי להתחיל בכמה מילים כלליות ובסיסיות על תפיסת העולם הקב”לית.

בראשית היה אור

לפני קרוב ל 500 שנים, בצפת, חידש האר”י (ר’ יצחק בן שלמה לוריא) את תפיסת הבריאה, המציאות והגאולה הקבלית. והרעיונות שלו שינו וממשיכים לשנות את העולם היהודי עד היום.

לפי הקבלה הלוריאנית, או קבלת האר”י, בראשית היה אור אינסוף, השלמות האלוהית מלאה את הכל. הבריאה, היתה בעצם תהליך של צמצום. כי רק אחרי הצמצום או ההתסלקות של האינסוף, יכולה להתגלות בריאה כלשהי שנפרדת מהאלוהות, שיש בה ‘מידתיות’. לפני זה, הכל פשוט חלק מאותו אחד אינסופי.

אז האינסוף הסתלק ובחלל הפנוי שנוצר נבראו העולמות. אבל, נותרו באותו חלל גם שיירי אור או ניצוצות אלוהיים. אין צורך להכנס כאן בפירוט להשתלשלות המלאה שמסבירה את תמונת המציאות המטאפיזית של הקבלה הלוריאנית (למי שמכיר – חלוקה לעליונים ותחתונים, ספירות, שבירת הכלים, ממלכת הקליפות וכו). כרגע מספיק להבין את העיקרון שבסופו של דבר – אותם ניצוצות אלוהיים התגלגלו גם לעולמנו, אבל הם לכודים בתוך “קליפות”. ובעצם בתוך כל דבר בעולם שלנו, בחומר, בנייטרלי, בטוב וגם ברע.

כאן מתחילה הדרמה שלנו. כבר בבסיס של הבסיס של תפיסת העולם הקבלית מונח רעיון שיכול להתגלגל לפרשנויות מועדות לפורענות. יש ניצוץ אלוהי גם בפגום, ברע ובטמא שנגלים בעולמנו.

גאולה דרך הביבים

בקבלה של האר”י הגאולה תושלם כשכל הניצוצות ישובו למקור האלוהי שלהן. חילוץ הניצוצות נעשה דרך מצוות וכוונות, במילים פשוטות בכל פעם שיהודי עושה מצווה מתוך כוונה, הוא מעלה ניצוצות. אבל בהשפעת הקבלה הלוריאנית, התפתחו עוד כל מיני תפיסות לגבי חילוץ ניצוצות וגאולה.

לפי הגרסה של שבתאי צבי, שנחשב ל ‘משיח השקר’ היהודי הכי מפורסם, הוא עצמו, כמשיח, היה צריך לרדת אל הטומאה ולהתפלש בחטא כדי לחלץ משם ניצוצות ולהביא לגאולה. הפוטנציאל הבעייתי הברור אבל בהתחשב בנקודת המוצא יש בזה גם משהו מתבקש. אם יש ניצוצות אלוהיים שכלואים במקומות הכי חשוכים, בתוך עבירות, אז מי יוכל להוציא אותם משם?

גם ‘הצורף’ מתואר כמקובל שבאיזשהו שלב (לא ‘מההתחלה’) החל להחזיק ברעיונות דומים לאלה של שבתאי צבי, ממשיך דרכו יעקב פרנק, ושאר רשעים יודעי ח”ן. סבו תיאר את החזון הגאולי החדש של ‘הצורף’ כ – “גאולה דרך הביבים” (מונח שלקוח מספרו של שלמה גיורא שהם – “גאולה דרך הביבים: סטייה, אונתולוגיה ומיתוס”).

גאולה דרך הביבים. הצורף.

צריך שניים לטנגו

בואו נדבר רגע על הצד השני של כל משוואה משיחית שכזאת, על החסידים.

ב “הצורף” אליהו מילוס, אבא של ארי, מתואר כמי שהיה בצעירותו חסיד שוטה. הוא האמין ברבו עדי כדי שנעשה עיוור לקשר הנצלני שנרקם בין אשתו הצעירה חפציבה, ל ‘צורף’. גם כשנהיה ברור שחפצי, אמא צעירה לתאומים בשנתם הראשונה, מתדרדרת נפשית, הוא השאיר את הטיפול בה בידי ‘הצורף’. טיפול שדחף את חפצי המעורערת ממילא אל התאבדותה.

לטנגו ההרסני הזה צריך שניים. מן הצד האחד, מישהו שרוצה להפקיר את האחריות והבחירה החופשית שלו ולהתמסר לאב קדוש או למנהיג כל יכול. ומן הצד השני, מי שרוצה להיות ‘כל יכול’ בחייו של הזולת. הריקוד הזה פוגע בצד החלש ומשחית את החזק.

דינמיקה קבוצתית

אליהו מילוס הצעיר ומאמינים כמותו, חיים בעולם מיסטי שבו כל המציאות שנתפסת בהבנתם הפשוטה היא אשלייתית. ואילו המציאות הנסתרת, שהמקובל שולט ברזיה, היא האמיתית יותר. זאת אומרת שהיכולת שלהם להבחין בין טוב לרע, היא מראש מוגבלת ומתבטלת בפני ההיגיון של הצדיק.

עכשיו נקח את זה צעד קדימה ונגיד שהצדיק סבור שעליו לשכב עם אשתו של אחד מהחסידים (הרב ברלנד) או להכות את ילדיו (המקובל אליאור חן) או אלוהים יודע מה, כדי לעשות איזה תיקון קבלי. דברים שלכתחילה יכלו להרים גבות ולעורר חשד, נופלים כעת על קרקע פוריה, על אוזני חסידים שעובדים, כתרגול רוחני, על ‘ביטול השכל’ שלהם בפני האמיתות של הצדיק. וגם אם מתגנב ללבם הרהור אסור, שמא הצדיק חוטא? או הרגשה שמשהו אינו כשורה, הרי שגם את אלה אפשר להסביר כ ‘קליפות’ שמקורן בכוחות אפלים. אז המאמינים הטובים משתדלים להתגבר על ה ‘קליפות’ ולהבין שמה שאולי נראה כמו חטא או פגיעה איומה, הוא בעצם מסעו האלטרואיסטי של הצדיק להבאת הגאולה. הבלבול חוגג.

לפחות אחרי הטרגדיה של חפצי, אליהו מילוס למד את הלקח. הוא הבין שאסור לו לשים את הגורל בידי אף אדם בשר-ודם, פלאי ככל שיהה. לקח חשוב.

אז כן, יש פוטנציאל ‘בילט-אין’ בקבלה לצרות מהסוג שמתואר ב “הצורף”. ודאי שהיסודות הרעיוניים עצמם לא מחייבים צרות שכאלה. ובטח שכדי שיווצרו קבוצות פוגעניות צריך עוד כמה דברים כמו – מפגש הצרכים, המבנה הנפשי והרצונות של המשתתפים.

בעיית ההיקשים

ואם דברנו פה על מקובלים מסובבים. גם בניו-אייג’ ובמסורות רוחניות אחרות, מהמזרח למשל, אפשר למצוא גורואים משובשים ומורים רוחניים מתעללים לרוב. וגם במקרה שלהם אפשר למצוא קשר בין התופעות הפוגעניות האלה, לתפיסת אלוהות או מציאות שמאתגרת את מושגי הטוב והרע. אפשר לתאר את הבסיס הרעיוני הנפוץ הזה ‘בגדול’ כך:

יש רבדים שונים למציאות. במציאות ‘הפשוטה’ נראה לנו שישנם הפכים (נגיד טוב ורע), אבל ברובד העמוק הם לא מתקיימים, כי הכל חלק מאותו אחד שלם ואחדותי.

גרעין רעיוני שמופיע במסורות רוחניות לפיו מה שנראים לנו כהפכים – טוב ורע, אור וחושך, בעומקה של המציאות הם לא מנוגדים, אלא חלק מאותו אחד שלם

בעיית ההיקשים:

סה”כ זו תפיסה רוחנית מעניינת ולגיטימית. אבל הנה הפוטנציאל להיקש בעייתי מחשבתית ומוסרית;

גם אם סבורים שברובד המטאפיסי ה’שיפוטים הארציים’ של טוב ורע לא מתקיימים, זה לא אומר שאפשר ‘להקיש’ את זה לרובד הארצי ולערער על התקפות שלהם גם בו. היקש כזה, בין דברים שאני קוראת להם ‘לא מאותו סדר’, יהיה ‘עקום’. וחמור מכך – הוא יכול להוביל או להצדיק עוולות או סתם אדישות חברתית ומוסרית כללית.

מקרי הקצה הם המקובלים, הגורואים ושאר המנהיגים הרוחניים הפוגעניים. אבל המקרה היותר נפוץ, הוא דווקא אותה אדישות כללית. נראה שהרבה אנשים שמתחילים לפסוע בדרך רוחנית, מפתחים איזו אדישות או אטימות כלפי הסוגיות הפוליטיות חברתיות. אפשר להבין את הנטיה הזו של אנשים רוחניים, בעיקר בראשית דרכם. מנקודת מבט רחבה ורב מימדית, אפשר לראות סוגיות פוליטיות כקטנות וסרות טעם (וואלה הרבה מהשיח הפוליטי אכן קטנוני, פלקטי ומציג נקודות מבט מאוד צרות). אבל האדישות ואי נקיטת העמדה לא מעלימה את אותן הסוגיות, אלא רק מאפשרת להתעלם מהן, מבלי להרגיש שזה לא בסדר.

בקיצור הנה ההיגיון שלי, בתור ספקנית כרונית, אבל גם בתור מי שיש לה כבוד ומשיכה לרעיונות רוחניים – בואו לא נערבב בין הסדרים. ממש כמו חוקי הפיזיקה, ככה גם בענייני רוח ומוסר – סדרים שונים, היגיון שונה, חוקים שונים.

סיפור שהיה כך היה

מסופר על האדמו”ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד) שישב ללמוד תורה עם בנו ובחדר הסמוך החל לבכות הנכד, שהיה תינוק. הבן היה כל כך מרוכז בלימוד שלא שמע את הבכי, ואילו האדמו”ר הזקן עצר את הלימוד והלך להרגיע את נכדו. כששב, אמר לבנו שאם לימוד התורה גורם לו שלא לשמוע תינוק שבוכה, משהו פגום בלימוד שלו. או במילים אחרות, אם העבודה הרוחנית של מישהו מובילה לאדישות לסבלם של אחרים, משהו בודאי פגום בה.

נו, יצא פוסט שבנוי מן הקל אל הכבד. נשארתם איתי גם בכבד? תודה נשמות!

ולמי שרוצים עוד קצת מקובלים משיחיים, תכינו את עצמכם ליעקב פראנק שבואו נגיד שהצורף הבדיוני מחוויר לעומת דמותו ההיסטורית.

פראנק נחשב לאחד הסופר- נבלים הכי מושמצים בהיסטוריה היהודית ודווקא לאחרונה זוכה לאיזה גל של התעניינות מחודשת. עוד על פראנק ב “הסיפור המשונה של יעקב פראנק“