10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים
סיפור החברות של 2 נשים מנאפולי סחף אחריו מיליוני קוראות ברחבי העולם והפך לתופעה הספרותית הכי גדולה מאז הארי פוטר. למה? מה כל כך חזק ברומנים הנאפוליטניים?
היי גרילפרינדס, הפוסט הזה בשבילכן.
הסיפור הוא סיפור חייהן וחברותן של לילה (רפאלה צ’רולו) ולנו (אלנה גרקו). הוא נפרש על פני ארבעת הרומנים הנאפוליטניים של אלנה פרנטה, המוכרים יותר בשם “החברה הגאונה“ (שם הספר הראשון בסדרה וגם השם שבחרו HBO לעיבוד הטלוויזיוני של הספרים). פרנטה עצמה מתייחסת אל הרביעיה כאל רומן אחד ארוך שחולק לכמה כרכים רק משיקולי אורך. וגם אני חשבתי שכדי לשאול “מה הסיפור של החברה הגאונה?” צריך להתייחס אל הרביעיה כמקשה אחת וזה מה שנעשה פה.
סיפורן של לילה ולֶנו נפתח מהסוף, כשבשנות ה 60 לחייהן לילה נעלמת באורח מסתורי. לֶנו, לא מוכנה לתת ללילה ‘להצליח להעלים את עצמה’, אז היא מחליטה לכתוב את קורותיהן, מילדותן בשכונה נכשלת, עניה ואלימה בפאתי נאפולי ועד ההווה הידוע מראש. התחושה האוטוביוגרפית בספרים כל כך חזקה עד שנוצר הרושם שאלנה פרנטה היא בעצם אלנה גרקו. העובדה שאלנה פארנטה הוא פסבדון וזהותה האמיתית של הסופרת לא ידועה, מוסיפה לרושם הזה עוד נדבך.
אגב, אחרי שנים של ספקולציות וניסיונות לנחש מיהי פרנטה, היום כולם כבר די משוכנעים שמדובר באניטה ראייה, מתרגמת שחיה ברומה. ראיה אמנם לא גדלה בנאפולי, אבל בעלה, הסופר האיטלקי דומניקו סטרנונה, דווקא כן. ואגב יש מי שחושבים שדווקא הוא אלנה פרנטה או שבני הזוג כותבים את ספריה של פרנטה במשותף.
סיפור החברות שהצליח לסחוף את העולם. לילה ולֶנו הילדות בגרסה של HBO
היה מזה כיף
תקשיבו, החברה הגאונה החזירה אותי לחוויית הקריאה מימי האולפנה. מצאתי את עצמי קוראת לתוך הלילה, מבינה שכבר אין מצב שאקום מחר בזמן אז ‘סוגרת עם עצמי’ שרק עוד פרק אחד ודי, והפרק הזה הופך לעוד אחד ועוד אחד...
בקיצור, נשאבתי בסחרור לעולמן של לילה ולֶנו, לנאפולי. זהו אחד מאותם הסיפורים שעליהם אוהבים לומר ש ‘העיר עצמה היא דמות בספר’. ונאפולי באמת מתגלה על הדקויות והגסויות שלה, בצבעים עזים, בחדות ובחדוות השפה, בריחות הקנלוני ומושבי הפיאט החדישים, בחדרי המדרגות המתקלפים ובמעברים של הדמויות מאיטלקית ‘רגילה’ לדיאלקט נפוליטני, עממי, עסיסי ומחוספס (מעברים שכל כך חשובים לסיפור ולכן מודגשים גם בכל התרגומים). העיר עוברת חזק כל כך שהסדרה גררה גל של תיירות ספרותית, חבורות של קוראות נלהבות שנסעו לפגוש את לילה ולֶנו בין סמטאות נאפולי.
כמו המון סיפורים טובים, זה סיפור שהוא מצד אחד הכי הכי לוקאלי ומצד שני הכי אוניברסאלי. נשים בכל העולם מזדהות עם לילה ולנו, הרומנים הנפאוליטניים מעבירים איזו חוויה נשית אוניבסאלית שעטופה בסיפור של הזמן והמקום, בנאפולי הצבעונית. אם תשאלו את פרנטה היא מעידה ‘שכל שכתבה עליו אי פעם הוא אמהות ובנות’. בכל זאת לדעתי, רומנטים הנאפוליטניים הם כמכלול הסיפור הטוב ביותר שלה והקשר הכי ממגנט שכתבה עליו הוא דווקא קשר החברות בין לילה ולנו. ונדבר על זה עוד קצת בהמשך.
החברות הגאונות
וכמה הולם, אל החברה הגאונה הגעתי בעקבות המלצה נלהבת וטיפ טיפה מנדנדת, מצד חברה שממשששש רצתה שאקרא כדי ‘שנוכל כבר לדבר על כמה שזה מדהים’. וואלה, קראתי והכי הבנתי אותה בעולם. זה פשוט מסוג הספרים שאחרי שתקראו, ממש תרצו לפטפט עליהן עם חברה. אז כמובן שגם אני העברתי את זה הלאה ובוקר אחד סמסה לי חברה אחרת, שהיא ואמא שלה קראו בהמלצתי, את ההודעה הבאה: “טליק, מה את חושבת שקרה לטינה”? ממש ככה, בלי הקדמות. ההודעה הזאת מתארת בול את החוויה של קריאת החברה הגאונה 😉 .
אגב, המלצתי גם לשתי חברות, שהייתי בטוחה שיעופו, אבל הן דווקא נותרו אדישות לגמרי ואפילו לא צלחו את הספר הראשון. אז באיזה צד אתן? מתכננות טיול לנאפולי עם החברות הגאונות שלכן או שבכלל לא מבינות על מה המהומה?
הסדרה עוררה גל של תיירות ספרותית, קוראות שנסעו לפגוש את לילה ולֶנו בין סמטאות העיר. קרדיט: UNSPLASH
אז מה הסיפור של החברה הגאונה?
***שימו לב, מכאן והלאה הפוסט מכיל ספויילרים. עוד לא קראתן? רוצו לקרוא***
אז למה דווקא הספרים האלה, גם מבין הספרים של פארנטה, תפסו כל כך הרבה קוראות ברחבי העולם?
הנחתי כבר קודם את החלק הראשון של התשובה לשאלה הזו ונראה לי שיש לגביו הסכמה די גורפת– הגליק הגדול ב “החברה הגאונה“, מרכז הכובד, הוא לגמרי תיאור החברות בין לילה ללֶנו. תחשבו על זה רגע – התופעה הספרותית הכי גדולה בשנים האחרונות היא סדרה שהלב שלה הוא יחסי החברות בין שתי נשים. זהו סיפור שנכתב על נשים ולנשים. סיפור חיים של שתי נשים שהציר המרכזי שלו לא סובב סביב המשפחה, אהבה רומנטית או נישואין וגם לא סביב יצירה או קריירה, אלא דווקא סביב היחסים עם החברה הטובה.
מכירות את זה שאתן רבות עם חברה טובה, מנסות לדבר על זה עם הבן זוג והוא לא מבין מה הדרמה? ותגידו, עברתן פעם ‘פרידה’ מחברה טובה? נכון שהחוויה יותר דרמטית ומורכבת מאיך שנהוג לחשוב עליה? פעם פגשתי במקרה ‘חברה טובה לשעבר’ שכזו. והיה מביך לפחות כמו לפגוש אקס ואולי אפילו יותר לא נוח, כי לחברות אין ממש לגיטימציה לפרידה או למבוכה ממפגש. אז אמרנו רפות שבטח שנפגש שוב והיה ברור שאין לנו כוונה לקיים את זה.
לדעתי הסוד של החברה הגאונה קשור בחוויות האלה. הקשר הסוער, הטעון עד התפוצצות והממגנט של לילה ולנו נותן דרור ולגיטימציה למלוא הדרמה והמורכבות הרגשית שביחסים בין נשים. הסיפור שלהן מאיר וחורך, כמו קרן אור דרך זכוכית מגדלת, אזור רגשי מורכב שכולנו מכירות ורוצות לעבד – הקשר עם החברה הטובה. זו הדרמה הגדולה של מה שנחשב לרוב לחלקים הפחות דרמטיים של החיים. ייצוג ‘על סטרואידים’ של רגשות שליליים, ‘סרטים‘ וניואנסים בקשרי החברות שלנו, כל מיני דברים שבחיים האמיתיים אנחנו נוטות לטאטא קצת מתחת לשטיח או לעדן ולצבוע בצבעים נייטראליים.
הריקוד המוזר של הלב
מילה רגע לא רק על ‘מה הסיפור’, אלא גם על איך הוא מסופר – הדרמה של לילה ולֶנו מועברת בווליום רגשי גבוה, באינטנסיביות. מצד אחד אנחנו מקבלים את כל הפרטים, בפרספקטיבה לאחור, ומצד שני הכל מרגיש עדיין דחוס מאוד, גולמי, לא מעובד. לֶנו מספרת על כל הקשור בלילה (ועד שלב מסוים גם בנינו) בנשימה עצורה. ‘זריקת הבובות’ או ההגעה של מרצ’לו סולארה בנעליים שהכינה לילה לחתונה שלה, הם בעלי נופך דרמטי, אניגמטי והרה אסון. ולעומת זאת, היא מדווחת ביובש על אירועים גדולים בחיים שלה עצמה כמו החתונה עם פייטרו וההורות.
אז אם תהיתם, ההצלחה של החברה הגאונה מלמדת שגם היום, לקוראות עדיין יש מלאאאא סבלנות לצלילה לתוך הסבך הרגשי של דמות. זה הרי סיפור של הרגשות של לנו ביחס לאירועים יותר מאשר של האירועים עצמם. אנחנו מרגישות תוך כדי הקריאה עד כמה הסערות הרגשיות של לנו לא מאפשרות בכלל מבט נקי על ההתרחשויות, עד כמה הכל מוטה.
לנו היא מספרת מרגיזה, היא רואה דברים בצורה קיצונית, נוטה לשחור ולבן, מרוכזת בעצמה. ברור לנו שהיא מגזימה, אבל באותו הזמן הכנות הברוטלית שבה היא מניחה בפנינו את הצדדים החסרים והקנאיים שלה למול לילה, סוחפת אותנו כי היא מבטאת (בהגזמה) את הצללים המוכחשים שביחסי החברות שלנו.
זכוכית מגדלת על הקשר עם החברה הטובה. לילה ולֶנו בגרסה של HBO.
לֶנו ולילה
פארנטה באמת יצרה פה את המעניינות שבדמויות שלה. התחושה היא שאנחנו כל הזמן נשארים עם שאלות לגביהן. על פניו, לפחות בתחילת הסיפור אנחנו מקבלים אפיונים ברורים של השתיים. לֶנו היא הילדה הטובה, היא מערכתית, מרצה, קבלה על עצמה את תפקיד המצטיינת והחכמה וצמאה מאוד להערכה. לֶנו שקדנית ונבונה, אבל מעידה על עצמה שנעדרת את אותו הברק החד פעמי של לילה. לילה היא ‘רעה’, מרדנית, היא מבריקה, סקרנית, בעלת מחשבה חדה ומהירה ומקוריות טבעית וחד פעמית, אבל היא גם מושכת אש, וולגרית, אניגמטית, מסוכנת ולא מובנת.
לֶנו משווה עצמה ללא הרף ללילה ובונה את כל הזהות שלה למול וביחס ללילה. היא הופכת לסופרת ומגשימה בכך את חלום הילדות של לילה, כאילו שזה מאפשר לה להטמיע בעצמה איזה חלק מלילה. היא דוחפת את עצמה כל הזמן קדימה מתוך הפחד שהנה עוד רגע לילה תעקוף אותה ותשאיר אותה מאחור.
בין השורות אפשר לשים לב שקשר ההשוואה והקנאה אינו חד צדדי כמו שנדמה ללֶנו. לילה קנתה ללֶנו ספרים, הכריזה עליה כחברה הגאונה שלה ולחצה עליה להמשיך ולהצטיין כאילו היא מגשימה דרך לֶנו את הפוטנציאל האינטלקטואלי שהיא עצמה לא תוכל לממש, בנסיבות חייה. אפילו את ההתאהבות של לילה בנינו, אפשר לראות כרצון לממש את התשוקה של לנו, להתקרב לעולמה התרבותי ולחיות בנעליה.
אהבה, תחרות, קנאה ושנאה
למעשה כל אחת מהן ‘שואבת’ משהו שרוצה לעצמה ונדמה לה שהשנייה מחזיקה בו. לנו שואבת חיות, מוטיבציה ועניין מעצם הקרבה ללילה. ואילו לילה, שואבת איזה עוגן ואפשרות לחיים שיכלו להיות לה לפי כישוריה, אבל לא יהיהו לאור הנסיבות והמגבלות האישיות שלה. מהסיבה הזאת הן נמשכות ורוצות בקרבה זו של זו ובה בעת גם חשות טינה אחת כלפי השנייה.
נקמת היורמים
במקרה של לנו, אפשר לומר שהיא אפילו מעריצה את לילה, מקנאה בה ומפחדת ממנה. ונקודת המוצא הזו מייצרת אטימות כלפי לילה עצמה ולא מאפשרת ללֶנו לראות באמת את החברה שלה. לפרקים לֶנו מפילה גם אותנו הקוראות למלכודת הזו ואז אנחנו נגררות אתה ומדמיינות איזו לילה פנטסטית, מדהימה, בלתי אפשרית ורעה שכל מה שאפשר לחוש למולה זה את חוסר הביטחון שלנו. ברגעים אחרים, אנחנו מבחינות בהגזמות של לֶנו ומנסות להציץ מבעד למסך ההערצה האטומה.
אז נגלית לילה כילדה שהיא באמת יוצאת דופן, חכמה, סקרנית, מלאת דמיון, כריזמטית, גאה ומלאת חיות. ולצד כל אלה, היא גם הילדה שאפילו ביחס לילדי השכונה, גורלה לא שפר עליה. היא סבלה מאלימות רצחנית, מהזנחה ומסביבה שלא רק שלא תמכה בה, אלא גם נצלה אותה ללא הרף וסחטה עד תום את מה שאפשר להרוויח ממנה. מצד אחד היא קשוחה ואגרסיבית, כמו הסביבה שגדלה בה, ומצד שני שברירית ומנסה בכל כוחה שלא להראות פגיעות וחולשה.
שלא כמו לֶנו שנחשבת ילדה טובה, לילה המרדנית והדומיננטית מעוררת התנגדות ולא מצליחה לרתום גורמים שיכלו להיות מיטיבים בסביבה. הפער ביחס של מאסטרה אוליביירו ללֶנו ולילה מדגים זאת היטב. לילה הילדה נראית אפילו לדמויות הסמכות חזקה ולכן הם לא באים לקראתה. בלית ברירה, מסלול חיה מוסט והסקרנות האינטלקטואלית הטבעית שלה נחנקת על ידי ניצול, אילוצים כלכליים ואיומים תמידיים על שלומה.
היינו בנות עשר, בקרוב בנות אחת עשרה. אני נהייתי יותר ויותר מלאה, לילה נשארה נמוכה, רזה מאוד, קלה ועדינה. לפתע חדלו הצרחות, וכעבור שניות מעטות עפה החברה שלי מהחלון החוצה, חלפה מעל לראשי ונחתה מאחורי על האספלט. פי נותר פעוט. פרננדו הופיע בחלון והמשיך לצרוח איומים נוראים נגד בתו. הוא השליך אותה כאילו היתה חפץ. הבטתי בה מבועתת כשנסתה להתרומם ואמרה לי בהעוויית כאב כמעט משועשעת: "לא קרה לי כלום" אבל ירד לה דם, היא שברה את הזרוע
נדמה שכולם, אולי חוץ מאנצ’ו, לא באמת מסוגלים לראות את לילה או לחמול עליה, למרות הקשיים הרבים שהם מנת חלקה. דווקא בגלל שהיא כזו שדה מוכשרת, מושכת ויפיפיה, ודווקא בגלל שיש בה איזו עוצמה ובולטות מולדת, כולם מתקשים לראות בצורה יותר מאוזנת את הפגיעות והחולשות שלה. לילה מצדה כן מגלה לאורך הסיפור יכולת לדאוג שוב ושוב לצרכים של האנשים שהיא אוהבת.
אל תבינו לא נכון, אני לא מנסה לצבוע את לילה בורוד. יש לה חולשות רבות והיא גם שלמה עליהם הרבה מחירים. ובוודאי, שגם היא רוקדת את ריקוד האהבה-חברות-שנאה-תחרות-קנאה עם לֶנו וגם היא לחצה ללֶנו בדיוק על הנקודות הכואבות. אבל בסופו של דבר הן עקצו ונצחו זו את זו באותה מידה של הנאה. אלא שלילה מתוארת כבעלת דומיננטיות בסיסית בלתי מעורערת וככזו היא תמיד מקבלת יחס אטום. הערצה או שיפוט יתר, שניהם כאחד מבטאים את הקושי של לנו והסביבה לראות אותה כמורכבת ועגולה.
בתחילת הקיץ התחיל אצלי רגש שקשה לבטא אותו במילים. ראיתי שהיא עצבנית, אגרסיבית כמו תמיד, והייתי מרוצה מכך, הכרתי אותה. אבל גם הבחנתי מאחורי ההרגלים הישנים שלה בסבל שהטריד אותי. היא סבלה, ואני לא אהבתי את הכאב שלה. העדפתי שתהיה שונה ממני, רחוקה מאוד מן החרדות שלי. אי הנחת שגרמה לי התגלית שהיא שבירה, התגלגלה בדרכים עלומות לצורך שלי בעליונות עליה. ברגע שרק יכולתי, ובזהירות, בעיקר כשכרמלה פלוזו היתה איתנו, הייתי מוצאת דרך להזכיר לה, שהתעודה שלי היתה טובה משלה. ברגע שרק יכולתי, בזהירות, הייתי מציינת בפניה שאלך לחטיבת הביניים והיא לא.
כולם ראו בה רק את מה שרצו ממנה לעצמם. המשפחה ראתה בה אמצעי לסיוע כלכלי, דרך עבודה בסנדלריה ונישואין למשפחה יותר חזקה בשכונה. המחזרים והחברים המאוהבים, רצו ממנה או יותר נכון מהפנטזיה שלהם עליה, חתיכה לעצמם. החברות רצו את תשומת הלב שהיא קבלה. ולֶנו רצתה את המחשבה העצמאית והמקורית שלה. אפילו לגבי אנצ’ו אני לא ממש בטוחה, כי גם הוא מעין מעריץ תמידי ומצד שני הוא היחיד שבאמת דאג לה ונראה שעם הזמן נוצר ביניהן קשר הדדי, חברות ושותפות אמת.
מספרת לא אמינה. לֶנו בגרסה של HBO.
לוליטה את ילדה יפה, זה המזל שלך
אצל פארנטה היופי הוא מושא להערצה, הוא נשגב. והכיעור, ההתבלות וההזדקנות הם בזויים. לנו מקנאה מאוד בלילה שנחשבת ליפה, מאוד יפה. אבל גם פה, כשמנסים להציץ לרגע מחוץ למשקפיים של לנו שעסוקה באובססיה ביופי של לילה ובתשומת הלב שהיא מקבלת בעזרתו, מבינים שהיופי הזה הופך את לילה לחיה לכודה.
מילדותה, לילה מצויה במאבק מול הגברים האלימים שסביבה. אבא שלה ואח שלה מכים ומנצלים אותה. וכשמאפיונר אמיד כסולארה מחזר אחריה, המשפחה לוחצת עליה להיענות כדי שיוכלו להיעזר בו כלכלית. לילה נאחזת במוצא היחיד שיכול להגן עליה ממחזר מסוכן אחד, נישואין לגבר אחר. היא עוד לא בת 16 כשמאורסת לסטפנו שגם מתחיל מהר מאוד להכות אותה. בהמשך גם נינו יתרום את חלקו, יסכן ויינטוש אותה.
שמחתי מאוד שבחברה הגאונה, החברה היפה היא גם מבריקה. ואיזה קטע דבילי זה שזו בחירה כל כך לא שגרתית? כאילו מתסכל וקשה לנו מדי לשאת שהיפה תהיה גם חכמה, כריזמטית ומיוחדת. המבט של כל הסביבה של לילה עליה, העלה בי מחשבות על המיזוגניות הספציפית שמכוונת אל נשים יפות. מן תערובת לא כנה של משיכה וביטול, חנופה וכעס, נחיתות לצד צורך להפגין עליונות מוסרית או אינטלקטואלית מתובלת באטימות ובצדקנות.
סיפור על אמהות ובנות?
פרנטה ספרה בראיון שכל שכתבה עליו אי פעם הוא אימהות ובנות, אבל דווקא חוויית האימהות, עם כל הפוטנציאל שלה לפיצוצים רגשיים מהקרביים ממש, נותרה מאוד חיוורת בסיפור הזה.
כששמעתי שיש מי שחושבים שפרנטה היא בעצם דומיניקו סטרנונה, חשבתי בשניה הראשונה שלא סביר שגבר הוא שהדהד כך את החוויה הנשית. ושניה אחר כך תיאורי האמהות הדליקו אצלי נורה אדומה וחשבתי שאולי בכל זאת, מדובר בגבר. זה אולי משפט שיכעיס קוראים וקוראות, אבל התקשיתי להאמין שאישה, אמא, כתבה תיאור כזה.
האימהות היא אחת החוויות הרגשיות הכי אפרוריות של לנו. היא מתוארת בעיקר כטורח, טרדה ואשמה. עכשיו בואו – ברור שכובד המעמסה והאשמה הם חלק מהחוויה, אבל איפה כל השאר? איפה העוצמות? במיוחד אצל דמות כמו לֶנו שלא חסר לה ווליום רגשי, היא הרי מתארת כל פסיק שקשור בלילה, בנינו וברצון שלה בהצלחה בווליום גבוה, מזה גבוה? צרחות! בכל הקשור באמהות, נראה שהעולם הפנימי שלה דל ממש.
בספר אחר של פארנטה, הבת האפלה, המספרת היא אמא מנוכרת משהו כמו לֶנו. והיא מפתחת אובססיה לאם צעירה ובת פעוטה שהבחינה בהן במקרה על חוף הים. היא מתבוננת בהן, מהופנטת ומפוחדת בעת ובעונה אחת ממה שהיא מזהה כחיבור סימביוטי, טבעי, פיזיולוגי, נוטף אינטימיות ובמובן הרחב גם ארוס. את כל זה רואה המספרת ביחסים של אותן אם ובת, אבל היחס שלה אל בנותיה אטום ומנותק.
גם בחברה הגאונה, לא מדובר בתגובה רגשית שלילית חריפה או אפילו באפאטיות דיכאונית. לא ולא, זה פשוט מן תיאור של חוויית הורות שטוחה, דלה, אדישה ומנותקת. ולֶנו, שכל כך מקפידה לתאר את הדקויות שבדקויות שברגשותיה בכלל לא מנהלת שיח פנימי משמעותי בהקשר הזה.
כשהתלוננתי על קרירותה אמרה: אי אפשר לפתח קשר אמיתי אתך, הדברים היחידים שחשובים לך הם העבודה שלך ודודה לינה ; אין שום דבר שלא נשאב לתוך אלה...
תיאור דל של חוויית האימהות. החברה הגאונה. תמונה – UNSPLASH
הגברים בחייהן
אני יודעת יצא פוסט ארוך וכמעט שחתכתי כאן. אבל כבר אמרנו שהפוסט הזה הוא שיחת בנות. ובנות, כידוע, אוהבות לשוחח… אז בואו שניה נניח את גם את זה כאן – איזה דוש נינו סארטורה אה?
נינו הוא עוד דמות מאוד מוצלחת של פרנטה, תיאור חי ועז של הדוש האולטימטיבי. בכלליות בעולמה של לֶנו היחסים עם בני המין השני תמיד מאכזבים. המנעד הוא בין אלה שממש פוגעים לאלה שסתם משעממים (פייטרו, אנטוניו). כשגם הראשונים וגם האחרונים לא ממש רואים נשים עד הסוף כבני אדם ולא באמת מסוגלים להתעניין בהן ככאלה, מבעד להיותן אובייקט מיני.
בתחילת הדרך האלימות הגברית היא סופר גלויה, האבות בשכונה שולטים ומכים, מי יותר מי פחות. המאפיונרים רוצחים זה את זה, המהפכנים מנסים לייצר שינוי באמצעים אלימים ונכנסים לכלא. בשלב הזה, לֶנו סבורה שיש גברים נעלים שמסוגלים לרגשות עדינים כמו דונאטו המשורר שתמיד מצחיק ומקסים את אשתו ובנותיו ונראה כמעריץ מושבע של כל הנשים סביבו. בהמשך הוא מתגלה כטורף מיני, צבוע, חסר עכבות ונעדר חמלה. הוא תוקף את לֶנו (הנערה) מינית. הקשר שלו עם מלנה השכנה המשוגעת מתברר גם ללֶנו כאכזרי (ממש כמו שלילה זיהתה מהרגע הראשון). ומסתבר ללֶנו המתבגרת שגם הכישרון שלו מוטל בספק והסגנון שלו מצועצע. הוא הופך ממקסים לקריקטורה נלעגת ודוחה.
בשלב הזה, לֶנו תולה תקוות בנינו, בנו של דונאטו, שבנעוריו סולד מאוד מההתנהגות של אביו. אבל אחרי מלאאא זמן, לֶנו סוף סוף מבינה שנינו אמנם מתוחכם ומעודכן מאביו, אבל ירש את מגרעותיו. הדמות שלו נבנית מאוד יפה. בתחילת הדרך הוא נער יפה, אינטלקטואל, ערכי ומיוסר (או לפחות כך הוא נראה ללֶנו), בהמשך הדושיות שלו הולכת ומחריפה, אבל בעצם אפשר היה להבחין בסימנים המקדימים אליה לאורך כל הדרך.
שוב ניכר הפער בין הקול של לֶנו המספרת ‘לסיפור אפשרי אחר’ שאפשר להבחין ברסיסים ממנו ואנו נדרשות כקוראות לנסות להבין לבד את ‘המשמעות האמיתית והמלאה של הדברים’ או לבחור לבד מהו ‘הסיפור האמיתי’. לאורך כמעט כל הסיפור לֶנו מפתה אותנו להתאהב בו, יחד אתה. אבל פה ושם, גם כשהיא עצמה עדיין מאוהבת, אנחנו מצליחות להציץ מבעד למשקפיים המעריצות שלה ולראות נער שהוא יומרני, פחות מוכשר מלילה ומלֶנו כאחת, מעמיד פני מי שתומך בנשים אבל מפוחד מאוד מהאפשרות שהן מוכשרות ממנו.
בניגוד לגברים האלימים מהשכונה, נינו לא מנסה להכניע את הנשים סביבו בגלוי, אבל ברגע שהרגיש מאוים מהיכולות של לילה ולֶנו, לא היסס לפגוע בהן. ובסופו של דבר, גם הוא או אפילו במיוחד הוא זה רואה בנשים מעל לכל כלי לסיפוק צרכיו. מהמקום הזה ברור שאין לו יכולת לאמפתיה אמיתית ושהוא אפילו לא מסוגל לראות בכנות עם עצמו את הפגיעות והסבל הרב שהסב לנשים בחייו. הוא הופך לגבר בוגדני, אב נעדר, עבד לייצריו, רודף כבוד ומין ופוליטיקאי מושחת.
גוונים שונים של אלימות, המושב האחורי בפיאט 1100 של האחים סולארה (לא סגורה שזה באמת הדגם הנכון בתמונה) .
התפכחות
ללֶנו לקח נצח להתפכח ביחס לנינו, אבל לאורך שנות ההתבגרות וההזדקנות שלהן נראה שהיא ולילה מתפכחות מכל מיני רעיונות שהיו להן. לא רק ביחס לגברין ולשכונה אלא גם ביחס לאקדמיה, להשכלה קלאסית, לאידיאולוגיה, הצלחה ולחברה הגבוהה.
לֶנו התאמצה מאוד להשתייך לאיטליה האחרת, ללמוד את השפה של האינטלקטואלים ואנשי הרוח של פיזה. אבל אחרי שהשיגה את המטרה שלה, התאכזבה מהם. היא לא הצליחה למצוא אצל איש או אשה מהם את הסקרנות, העושר הפנימי והרוח שזיהתה אצל לילה הילדה. לילה התפכחה ממנהיגי הפועלים האידיאליסטים. היא מגלה שבפועל הם מנותקים ולא מבינים דבר לגבי החיים האמיתיים של הפועלים.
אנחנו נפרדים משתי נשים עם ראיית עולם די קודרת. בספר הרביעי נראה שכולם כבר אכזבו ברמה האישית והחברתית. השחיתות פושה בכל, מהקאמורה (המאפיה) בשכונה, דרך החברה הגבוהה, האקדמיה, התקשורת והפוליטיקה. לילה, הפכה אישה שבורה אחרי הטרגדיה האחרונה שתקפה אותה ונעשתהאובסיסית להיסטוריה של נאפולי ו ‘לטבע המחזורי של החיים’. קשה לפספס איזו נימה של משבר אקזיסטנציאלי, החיים כמעגלים מלאי כאב וחוסר משמעות.
חזק ברגש חלש ברוח
נקודת הסיום מאירה את מה שלא תמצאו בחברה הגאונה– קצת רוח או משמעות של ממש. ומשמעות חברות, לפחות בעיניי, היא לא מילה גסה. במרכז של הרומנים הנאפוליטניים עומדות שתי ילדות ונערות מבריקות שגדלו להיות נשים מרירות וציניות.
גם ‘בחיים האמיתיים‘ אנשים שכלתניים רבים מדי מתפתים לעמדות ציניות, אותם הם רואים כ ‘מפוכחות’ ובכך מפספסים את ההטיה שלהם: יחס אל השלילי והנמוך כאל ‘אמיתי יותר‘ מהחיובי והגבוה. הנחה לא מבוססת שהצללים הם החלקים האמיתיים יותר, השורשיים יותר, שנגלים מתחת או מאחורי כסות חיובית.
לטעמי העמדה הזאת לא רק מבאסת אלא גם שטוחה יותר, חוטאת למציאות וילדותית משהו כי היא מתקשה לראות בני אדם כמו שהם, מורכבים, מכילים את הטוב והרע ואת הגבוה והנמוך גם יחד, עד כמה שהיה קל יותר לארגן את המציאות לו השניים לא היו מעורבבים.
בסופו של דבר, הרומנים הנאפוליטניים מספרים סיפור סוחף וטעון מאוד רגשית, ממש עולה על גדותיו, עם דמויות ומערכות יחסים מרתקות, שלרוב מעוררות רתיעה ופה ושם מכמירות לב. נהנתי בטירוף מחוויית הקריאה, בכיתי, סערתי והתמרמרתי עם לֶנו ועל לֶנו. בקיצור, נהנתי אבל במבט לאחור, הרגשתי מדוכדכת מהמחסור בשאר רוח של ממש.
כמובן שיש מקום גם לסיפורים שעוסקים במקומות היותר קטנים שבנו. אבל אל תצפו מהחברה הגאונה למפגש יותר עשיר עם החוויה האנושית, כזה שמכיל גם את הנמוך, אבל משאיר מקום גם להתרוממות הרוח פה ושם כדרכם של הסיפורים הכי חזקים.
סוף דבר
טוב, בפוסט הזה רציתי להתייחס אל הסיפור הזה ממש במבט מלמעלה אבל תוך כדי הכתיבה הבנתי שיש עוד מלאאא דברים קטנים שיהיה מעניין לדבר עליהם. הי, כבר עכשיו התגבש אצלי קובץ די מכובד עם הכותרת “החברה הגאונה נחתכו בעריכה”. אז אולי בהמשך אקליט פודקטס של שיחת חברות חופשית שבה נפטפט על כל הג’וס של החברה הגאונה: הדמויות, היחסים, הרגעים הדרמטיים, השאלות הלא פתורות וכל הכיף הזה.
נשמע מעניין?
ואם כבר שיחת חברות, נסיים עם השאלות שמציקות לי ולחברות הטובות שלי מאז שסיימנו לקרוא את החברה הגאונה – מה לדעתכן קרה לטינה? ומה הקטע של הבובות בסוף? מי שלח אותן? ומה זה אומר?
10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים
אי אפשר לכתוב בלוג על הכוח של סיפורים בלי לדבר על בראשית - סיפור שעל אמת שינה את העולם. אז הנה כמה מילים על כאוס וסדר בבראשית ובחיים שלנו, על פי ג'ורדן פיטרסון ועם קצת תוספות משלי
"כדי להוציא ספר אדיר מתחת ידיך חייב אתה לבחור לך נושא אדיר" הרמן מלוויל כתב את השורות האלה, ואת מובי דיק, סיפור אדיר על נושא אדיר. אבל מהו בדיוק הנושא? ומה הסיפור של הלוויתן הלבן?
10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים
אי אפשר לכתוב בלוג על הכוח של סיפורים בלי לדבר על בראשית - סיפור שעל אמת שינה את העולם. אז הנה כמה מילים על כאוס וסדר בבראשית ובחיים שלנו, על פי ג'ורדן פיטרסון ועם קצת תוספות משלי
כל הזכויות שמורות – מה הסיפור 2021 ©
