ברוכות הבאות לחלק השני של הפוסט!

אי אפשר לפספס את הפופולאריות של רומנים אנגליים מימי הריג’נסי או מהתקופה הג’ורג’יאנית והויקטוריאנית. איך שלא נגדיר את התקופות, אין ספק שמשהו חדש קרה באנגליה במאה ה 19, כמה סופרות אנגליות פצחו איזה קוד, הן כתבו סיפורי אהבה שפשוט עושים את זה לנשים בענק, עד היום.

בחלק הקודם, נכנסו לאווירה ונזכרנו במה שקורה בשלושת הסיפורים הכי מצליחים ומשפיעים בהקשר הזה: “גאווה ודעה קדומה” (ג’יין אוסטן), ג’יין אייר (שרלוט ברונטה), ו “אנקת גבהים” (אמילי ברונטה). עכשיו, ננסה להבין בעזרת הסיפורים האלה, מה סוד ההצלחה של רומנים דווקא מהתקופה הזאת? מה בעצם הם מספרים על אהבה? ומה זה עושה לנו? 

אם פספסת את החלק הראשון, את מוזמנת לקרוא אותו – כאן ♥ 

אנחנו מדברות בפוסט על שלושה סיפורים מאוד שונים ולכן התשובות לשאלות כמו – מה הקטע שלנו אתם? לא יהיו אחידות. יחד עם זאת, שלושתם נכתבו בסמיכות יחסית, בכמה עשורים שהפכו להכי פופולאריים בתחום הרומנים התקופתיים לנשים. וכל הגיבורות בסיפורי האהבה האלה התמודדו עם נורמות ומגבלות תקופתיות דומות. מה שמעלה את השאלה מה במציאות הנשית המשותפת להן, עדיין מדבר אלינו? 

שמתי לי פודרה  

לאליזבת’ בנט ואחיותיה, הגיבורות של “גאווה ו”, היתה בעיה קריטית – לא היה להן אח וכנשים הן לא יכלו לרשת את האחוזה של אבא שלהן. יצא לכן לתהות למה? הרי בספר יש מישהי אחרת שדווקא הולכת לרשת וואחד אחוזה (הנכדה של ליידי קת’רין דה-בורג. זוכרות אותה? זאת הבחורה החיוורת והחולנית שמנסים לחתן עם דארסי). מה ההבדל? מסתבר שהאחוזה של בנט, לא היתה ‘בבעלות חופשית מלאה’ כמו זו של דה-בורג, אלא בבעלות עם תנאי, או ‘הצמדה’ לגבר הבא במשפחה. מה שאומר שכשמר בנט ימות, האחוזה שלו תעבור אוטומטית לקולינס, הדודן המציק של הבנות. מהסיבה הזאת ליזי ואחיותיה היו חייבות, עוד יותר מאחרות בסביבה שלהן, למצוא חתן. עבורן זה היה הישרדותי ממש, כי לא היה להן אפילו אח שיוכל לרשת את בית המשפחה ולתת להן לחיות תחת חסותו.

מבלי להיכנס יותר מדי לחוקי הירושה והזכויות לבעלות על אדמה באנגליה בימים ההם, קחו בחשבון שבכל מקרה הזכויות של נשים הופלו, כן? אחוזות הועברו על פי חוק לבן הבכור, או הזכר הכי מבוגר במשפחה. אבל אם לא היתה ‘הצמדה’ כמו זו של משפחת בנט, במשפחה שבה לא היו בכלל בנים, הבנות יכלו לרשת. 

ומה עם שתי הגיבורות הנוספות שלנו? לקאת’י ארנשו מ “אנקת גבהים” היו 2 מחזרים ואח. אז ‘תאורטית’ אלה שלושת האפשרויות שלה: # ללכת על אדגר השכן ולהפוך לגברת עם בית משלה # לבחור בהית’קליף ולהדרדר אתו לתחתית החבית החברתית ואלוהים יודע לאיזה מצב כלכלי  # או לחיות תחת חסותו של האח הבלתי שלה, הינדלי.

וג’יין אייר, אומנת, יתומה ונטולת אמצעים, קבלה הצעת נישואים מהמעסיק העשיר שלה רוצ’סטר. אבל אז התגלה שהוא כבר נשוי וג’יין נאלצה להחליט אם להישאר ולחיות אתו כפילגש או לצאת שוב לעולם ולחפש לבד מקום חדש (לא פשוט במצבה). ומה זה אומר להיות פילגש של רוצ’סטר? לחיות באחוזה אבל עם קלון חברתי לנצח ולאבד את יכולת ההשתכרות העצמאית שלה כאומנת ומורה. במילים אחרות זה אומר להיות תלויה לחלוטין ברצונו הטוב (ואולי גם להביא ילדים לתוך המצב הזה). אנחנו מדברים על תקופה שבה גם אישה נשואה היתה תלויה בבעלה יותר משהוא תלוי בה, כי לא יכלה להחזיק רכוש (מרגע החתונה הרכוש של הבעל). אבל לפחות כלפי האישה  הנשואה לו, הייתה לגבר איזשהי מחוייבות שמעוגנת חוקית וחברתית. 

בקיצור, מאיזה כיוון שלא נסתכל על זה , הימים הם ימי תלות נשית קשה, קרובה למוחלטת, בגברים. אז לא מפתיע שמשימת חייהן של נשים בסיפורים האלה היא מציאת חתן. הצלחת או כשלון המשימה קבעה את עתידן הכלכלי ומעמדן החברתי. למרבה השמחה, המצב השתפר מאז. למעשה החוק האנגלי שהפלה נשים בעניין ירושות ובעלות על אדמות, עבר תיקון כ 30 שנה אחרי הפרסום של “גאווה ו…”. 

לצד השיפור, יש לנו עוד דרך ארוכה. גם היום נשים מחזיקות רק כ 20% מהאדמות בעולם. יש עדיין מדינות שבהן החוק מפלה לרעה את הזכויות של נשים לאחזקת רכוש. וגם במקומות שבהם ‘החוק’ כבר מתוקן, לחברה כולה לוקח זמן. אני בעצמי באה ממשפחה שמרנית מאוד, שבה הבנים הוכרזו כבר כיורשים העתידיים של הנכס המשפחתי המרכזי, כי הם בנים (באמא שלי שככה, ממש במוצהר). ומה שמעניין שבכלל לא שמתי לב לכל הנושא הזה כשקראתי את “גאווה ו…” בתיכון, הפעם הוא בא לי ככה, לפרצוף. 

אז נכון שבכלליות המציאות הנשית שלנו השתפרה לבלי היכר. אבל אם הסיפורים האלה  עדיין כל כך אהובים, סביר להניח שהם נוגעים איפה שכואב גם לנו. אני לא מדברת רק על מקרים בוטים כמו הדוגמה מהמשפחה שלי, אלא גם על התמודדויות הרבה יותר נפוצות. הרי המתח בין אהבה רומנטית, לתלות או להסתמכות נשית, כלכלית ומעמדית, על הגבר, עדיין מאתגר נשים רבות.