מתוק ומריר הכאב - חלק 1

“גאווה ודעה קדומה”, “אנקת גבהים” ו “ג’יין אייר”, נמצאים בטופ של רשימות סיפורי האהבה החביבים על נשים בכל העולם. ליידיז, הגיע הזמן לשאול – מה הסיפור שלנו עם רומנים  של סופרות אנגליות מהמאה ה 19? למה אנחנו עדיין אוהבות אותם? ומה הפנטזיות הרומנטיות האלה עושות לנו בחיים עצמם?  

27 במאי 2021
Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp

לפני כמה שנים, נערך בפורומים של חובבי ספרות ישראליים, משאל סיפורי האהבה החביבים בכל הזמנים. הזוכים בשלושת המקומות הראשונים היו:  “גאווה ודעה קדומה” (ג’יין אוסטן), “אנקת גבהים” (אמילי ברונטה) ו “ג’יין אייר”(שרלוט ברונטה). לפי התוצאות נראה שמי שענו למשאל הם בעצם פחות ישראלים ויותר ישראליות. והן לא יוצאות דופן, השלישיה הזאת מככבת ברשימות דומות מכל העולם. לכל אחד מהספרים כמות נאה של מחוות, אזכורים ועיבודים שהפכו בעצמם לצ’יק-פליקס מגה פופולאריים. 

רק בשנה האחרונה  הסדרה ברידג’רטון הגיעה לטופ-10 בנטפליקס. ובקלונוע – יצא עוד סרט על פי “אמה” של ג’יין אוסטן. אמנם ברידגרטון היא יציאה קצת אחרת, סוג של “גוסיפ גירל” פוגשת את “50 גוונים של אפור” בסטייל ‘תקופתי-בדיוני’. אבל גם היא מזכירה לנו שאנחנו פשוט מתות על רומנטיקה אנגלית מהמאה ה 19. ויש בזה משהו מפתיע, הרי עברנו איזו כברת דרך מאז כנשים, נכון? המציאות שלנו אחרת, ההתמודדויות אחרות והרומנטיקה גם. 

בכל אחד משלושת הסיפורים הגדולים שנדבר עליהם בפוסט הזה, יש טונות של אמירות שגורמות לנו, קוראות בנות המאה ה 21 לגלגל עיניים וכל מיני חומרים שבואו נגיד שלא נשמעים שיא הרומנטיים. האדיקות הדתית והמוסריות הסגפנית והמאופקת של ג’יין אייר, יכולה בקלות להתפרש כמתישה או רחוקה מקוראות היום. אליזבת’ בנט, מ”גאווה ו” מגניבה ושנונה אבל גם מזלזלת ב ‘פטפטנות של נשים’, מבקרת את ‘קלות הדעת’ ו ‘חוסר הצניעות’ של אחותה הקטנה. ובתכלס, היחסים של קאתרין והיתקליף מ “אנקת גבהים”, ייחשבו היום סופר רעילים ומתעללים. אם לחברה טובה שלנו, היה איזה הית’קליף כזה בתמונה, לא נראה לי שהיינו חושבות שזה סיפור אהבה גדול ורומנטי. 

אז מה בכל אופן עדיין עובד לנו בסיפורים האלה? הפוסט הזה נתן לי הזדמנות מעניינת לבחון את זה, ולפגוש מחדש סיפורים שהתענגתי עליהם איפשהו בין החטיבה לתיכון. והאמת שזה היה מאיר עיניים.

שלושה סיפורים גדולים ושונים בפוסט אחד? 

ברור שאי אפשר לדבר על הסיפורים האלה כיחידה אחת. מן הסתם יש מספיק הבדלים בין שרלוט לאמילי ברונטה, והמרחק בין שתיהן לאוסטן הוא כבר ממש גדול. אגב, שרלוט ברונטה עצמה התבאסה מזה שמשווים אותה לאוסטן (כן, כבר בתקופתן עשו את זה), היא הרגישה שהן מאוד שונות, והיא צדקה. אלה חומרים אחרים לגמרי ברוח, בסטייל בנושאים, עד כדי כך שדי מוזר לחשוב על זה שכל הזמן מחברים ביניהם (לפחות ברמת הדימוי שלהם בתרבות הפופולארית). 

 “גאווה ו” הוא ספר קליל, סקסי וכיפי. הכתיבה של אוסטן שנונה, מלאת הומור ואירוניה דקה, באמת FUN. האחיות ברונטה בכיון אחר לגמרי, הן מביאות אפלה גותית-מורבידית, יצרית, רגשית, מצולקת וכבדה בהרבה מאוסטן. את המשפט האחרון אפשר להגיד בקלות על “גיין אייר”, וכשמדובר ב”אנקת גבהים” זה כבר בכלל טרפת ואלימות שאין לתאר (כי מה יותר רומנטי מקשר מתעלל?). 

הסיפורים של אוסטן מתרחשים בימי הריג’נסי ובקרב מעמד מאוד מסוים, שהיא עצמה השתייכה לו, מה שנקרא ה landed gentry. כפריים בעלי אדמות שחיו טוב בהרבה מרוב האנגלים, אבל הם גם חיו מספיק קרוב לאצולה, כדי שיוכלו להתחכך בה ולחוש כל הזמן נחותים מעמדית ביחס אליה. עניין כזה של פרספקטיבה. הבנות לבית ברונטה, חיו באזור מבודד מאוד ביורקשייר, היישוב הכי קרוב אליו היה עיירת פועלים בהתהוות. הן השתייכו למעמד הבינוני-נמוך. גם הן לא היו ממש עניות. בניגוד למעמד הפועלים הן זכו להשכלה, אבל לצורך העניין עבדו למחייתן, מה שאוסטן מעולם לא נאלצה לעשות.

כתיבה ששומרת על רעננות גם 200 שנים אחרי, ג’יין אוסטן 

שלושת הנשים כתבו בימי השינוי המואץ של המהפכה התעשייתית באנגליה, אבל בגלל פער השנים והמעמד, האחיות ברונטה חיו הרבה יותר קרוב לכל החספוס הזה . שרלוט ואמילי כתבו בימים שנחשבים לשיא של המהפכה התעשייתית, כבר בתוך התקופה הויקטוריאנית, והקדרות שמאפיינת אותה מורגשת היטב בספרים שלהן. 

מעל לכל, אני חושבת שמרגישים בלב של הספרים עצמם את הפער בנסיבות החיים שלהן. גם לאוסטן לא היה פיקניק, אבל לאחיות ברונטה היו חיים טראגיים וילדות ברוטלית ממש. אוסטן לא נשאה מעולם, היא סרבה להצעה היחידה שקבלה, כי ממש לא רצתה את המציע. לכן נאלצה לחיות תחת חסותו של אחיה עד שנפטרה בגיל 42. מבאס. הסיפור המשפחתי של האחיות ברונטה מטורף ושווה פוסט בפני עצמו (שוקלת לעשות את זה). מדובר במשפחה שמתוך ששת ילדיה, או יותר נכון מתוך הארבעה ש ‘הגיעו לבגרות’, שלוש הפכו לסופרות ענקיות. וואו ! . בילדות הן התייתמו מאם ומשני אחים וספגו התעללות מצד הדודה שטפלה בהם. האח שלהן, צייר שהמשפחה כולה תלתה בו תקוות, התדרדר בבגרותו להתמכרות לאופיום ונפטר צעיר. לאחריו מתו בזו אחר זו שלושתן ממחלות שונות, כולן בגילאים צעירים מאוד. המוות, האלימות והתעללות נוכחים גם בספרים שלהן, כמו שעוד שניה נראה. 

חייבת לעצור שניה להגיד – אמאלה, כמה אנשים מתו צעירים, כולה לפני 200 שנה? וואו החיים היו קשים פעם. 

סיפור חדש 

נו, אז אם הסיפורים כל כך שונים, למה לדבר עליהם יחד, באותו פוסט? כי הפעם השאלה שלי היא לא “מה הסיפור של היצירות האלה?”. כדי לענות על שאלה כזו, הייתי חייבת להתמקד בכל אחד מהם בנפרד ולדבר עליהם יותר לעומק. אבל הפוסט הזה התחיל מתהיות מסוג אחר כמו: מה קרה שם, באנגליה במאה ה 19, שהפך את הסופרות הגדולות האלה, למי שנסחו עבורנו חלק אדיר מהדימוי של האהבה הרומנטית? מה בכלל הן מספרות על אהבה? ואיך זה משפיע עלינו? אז כשהחלטתי לכתוב אותו, חשבתי שיהיה מעניין להסתכל על שלושת הסיפורים הכי מצליחים בהקשר הזה.  אבל כמו שתיכף תראו, גם כשיוצאים לדרך עם שאלות כאלה, מגלים שאמנם יש נקודות משיקות, אבל גם הרבה פעמים ‘אין דין אוסטן כדין ברונטה’.

יאללה נעבור לסיפורים. אני יודעת שיש סיכוי טוב שגם אתן קראתן אותם בפעם האחרונה בתיכון. אז השקעתי קצת בלהכניס אותנו לאווירה. בהמשך הפוסט הזה – תקבלו תזכורת קצרה של מה שיש בסיפורים האלה, ככה מאוד בגדול, ועל הדרך גם כמה עובדות כיפיות במסביב. לתוך שאלות הגדולות שהעלתי פה, אני נכנסת ב חלק הבא

קחו בחשבון שהפוסט יכיל ספויילרים מעכשיו. תגידו, זה בכלל נחשב ספויילרים כשמדובר בסיפורים מגה מפורסמים, מלפני כ 200 שנה?

 

האחיות ברונטה. האח שצייר את הדיוקן המשפחתי, מחק את דמותו אח”כ מהציור. משפחה עם סיפור. 

גאווה ודעה קדומה  

רענון עלילה קצרצר – “חמש בנות נולדו לבני הזוג בנט, ולכולן קשה למצוא בעל”. לשמחתה של מרת בנט, ג’יין האחות הגדולה, טובת הלב והיפיפיה, מושכת את תשומת הלב של מר בינגלי, רווק אמיד שהגיע לאזור. ומסתבר שבינגלי לא בא לבדו, חברו הטוב דארסי הצטרף אליו, וגם הוא רווק ואפילו עשיר יותר. הכרות עם דארסי יכלה להיות הזדמנות נהדרת עבור ליזי (אליזבת’), הבת השניה והשנונה לבית בנט. אבל אז דארסי מפגין יהירות ומעליב אותה במפגש הראשון ביניהם. ליזי החריפה וחדה מחזירה לו מנה אחת אפיים והשניים נכנסים לדו-קרב חינני. וכמו בהמון קומדיות רומנטיות, מה שהתחיל כעימות מסתיים (אחרי קשיים רבים) בתשוקה גדולה. האהבה של ליזי ודארסי נתקלת בכל מיני קשיים, פער המעמדות ביניהם ומקורבים שמנסים לסכל להם את הקשר. אבל בסופו של דבר המכשול הכי גדול הוא הם בעצמם, הסוף הטוב מגיע רק אחרי שהשניים מתגברים על ה “גאווה” וה “דעה הקדומה” שלהם. 

אי אפשר לדבר על סוד ההצלחה של אוסטן ולא להזכיר את איכות הכתיבה יוצאת הדופן שלה. היא הצליחה לכתוב בשפה שאיכשהו שומרת על רעננות ולהשתמש בהומור שעובר ועובד עד היום. הכתיבה שלה קלה, אוורירית, משעשעת, נטולת מאמץ. באמת, זה ספר די ישן שמאוד קל לקרוא. 

את “גאווה ו” היא כתבה בשנות ה 20 לחיה. הוא נחשב עד היום לספר האהוב באנגליה ואחד האהובים בעולם כולו. יש מי שמחשיבים את אוסטן לאם הקומדיות הרומנטיות וגם מי שלא יסכימו עם הקביעה הזאת, יודו שיש ל “גאווה ו” ובכלל לספרים שלה, השפעה ענקית על הז’אנר. 

אוסטן פצחה איזו נוסחה רומנטית שנשים פשוט ח-ו-ל-ו-ת עליה. יעידו על כך כמות העיבודים, המחוות והאזכורים לספריה. ל “גאווה ו…” יש כמה וכמה עיבודים תקופתיים ‘רציניים’. “יומנה של ברידג’ט ג’ונס”, הצ’יק-ליט ואז צ’יק-פליק האולטימטיבי, נוצר בהשראתו. “כלה ודעה קדומה” היא גרסת המחזמר ההודי המקפיץ של הסיפור. את הסדרה הישראלית “מה שנחוץ לרווק”, כתבה עירית לינור על פיו. ודי לאחרונה ב 2016 יצא גם “גאווה ודעה קדומה ו…זומבים” (אני לגמרי מתכננת לצפות בזה בקרוב!).  

אגב, כל ששת הספרים שכתבה אוסטן עובדו לקולנוע וטלוויזיה. ובהשראת סיפורים אחרים שלה, נעשו עוד מלא ממתקים ממכרים אחרים לקהל הנשי כמו – “קלולס”, “יש לך הודעה”, “להיות ג’יין”, “אוסטן לנד” ועוד. 

ואיך אפשר שלא להזכיר את ההישג הטלוויזיוני הכי חשוב שיצא מ “גאווה ו…”? אני מדברת כמובן על סצנת החולצה-הלבנה-הרטובה והמיתולוגית של קולין פירת’ כדארסי, מהמיני סדרה של ה BBC. סצנה שגלתה לכולנו שנשים אוהבות מבט נבוך בעיניים ועירום ‘שרואים רק קצת ממנו’. 

חלוקת פרסים קצרה – ל BBC על תרומתם בתחום ייצוג ‘המבט הנשי המחפצן על הגוף הגברי’, וכמובן לך קולין, חביב הנשים והזוכה בתחרות החולצה הרטובה. ובלי מילים נוספות, קבלו אותו

קולין פירת’ הוא דארסי, מהמיני סדרה של ה BBC (1995). מה שמגיע, מגיע.

ותודות לענבל מהאתר מה תלבשו למסע בזמן, שדרכה גילתי, במסגרת המחקר הרציני לפוסט, שיש עמוד פייס מלא בגברים בחולצות רטובות בהשראת הסצנה הזאת. אין ספק, האינטרנט שינה את העולם. 

ג’יין אייר 

ג’יין היא יתומה נבונה ושקולה אבל גם מלאת רגש. יש לה שיער שאסוף בקפידה ותעצומות נפש בלתי רגילות. בגיל 19, אחרי שנים שבהן סבלה התעללות והזנחה בבית דודתה ובפנימיה לילדות עניות, היא מתקבלת לעבודה כאומנת באחוזת ת’ורנפילד הול. מר רוצ’סטר הוא בעל האחוזה, הוא בן 40, מחוספס, תשוקתי וסוער. גם כאן, הקשר מתחיל בהתנצחות לשונית בין גבר יהיר ואישה צעירה נבונה וחדה, שעולה עליו ‘במעלות הרוחניות שלה’. ברור מה השלב הבא, נכון? ג’יין מתאהבת במעסיק העשיר שלה. ובמקביל, צחוק פראי שנשמע בין קירות האחוזה והתרחשויות ליליות משונות, מטילים עליה אימה. 

אחרי כמה פרקים של כמיהה, ייסורים ומתח מיני מוגבר, רוצ’סטר מתוודה על אהבתו. הוא מציע נישואים, ג’יין אומרת כן וביום החתונה מתגלה סוד אפל שטורף את כל הקלפים. כמו ב “גאווה ו”, גם פה יש שילוב בין מכשולים חיצוניים ופנימיים. ג’יין נאלצת לבחור בין אהבתה לרוצ’סטר, למצפון הדתי והמוסרי שלה. יקח עוד זמן ועוד סבל עד שהשניים ימצאו שוב את דרכם המשותפת, מבלי שג’יין תוותר על עקרונותיה.   

“גיין אייר” יכול להישמע כמו סיפור מיושן ויש קוראות בנות זמננו שמתקשות לשאת את האדיקות הדתית של ג’יין ומבינות אותה, בטעות לדעתי, כצדקנות. למעשה, בתקופתו הספר עורר התנגדות ונחשב ל “אנטי-נוצרי” ולא מספיק מעודן, גם המבקרים האלה לא הבינו את ג’יין אייר. אז שרלוט ברונטה נסתה להסביר להם. בהקדמה למהדורה השניה של הספר היא כתבה שאין לבלבל בין “אדיקות דתית” ל “צדקנות דתית”, ושאת האחרונה היא מבקרת.

למרות שהבנתי את הספר עכשיו, אחרת לגמרי מאיך שהבנתי אותו בגיל 13, מסתבר שגם הפעם מצאתי אותו מאוד מעניין. זה סיפור מרובד שבאמת נוגע ב “מצב הנשי”, במעמקי הנפש הנשית ומעורר מחשבות ‘בשלות’. אין לי ספק שלחלק מהן שרלוט ברונטה כיוונה במודע ולחלק לא. אבל זה פחות משנה, אישה שקוראת את “ג’יין אייר” היום, אחרי 200 שנות מהפכה פמיניסטית, יכולה לראות כמה רחוק השאלות שיוצאות מג’יין אייר יכולות להגיע. והן כנראה מגיעות מעבר למוטיבציה של שרלוט, שזה די מובן מאליו ביחס למה שאפשר לצפות לו מסופרת ויקטוריאנית. 

לא לחינם “גיין אייר” הפך חביב כל כך על תאורטיקניות פמיניסטיות. בספר the mad women in the attic שעוסק בספרות נשית ויקטוריאנית, ברת’ה, אשתו הראשונה והאומללה של רוצ’סטר (אמרתי שיהיו קצת ספויילרים) קבלה מקום של כבוד כביטוי הצד המודחק של ג’יין. ברת’ה היא אישה שכועסת על ההתעללות שעברה, רוצה לנקום, היא מינית והיא אלימה. בקיצור, כל מה שאישה ויקטוריאנית לא יכולה להיות, מבלי למצוא עצמה כלואה באיזו עליית גג. בספר “ים סרגסו הרחב” (ג’ין ריס 1966) ברת’ה קבלה את ההבנה וסיפור הרקע ששרלוט לא נתנה לה בג’יין אייר. זהו בעצם הסיפור מנקודת המבט של ברת’ה, המפגש שלה עם רוצ’סטר והנסיבות שהובילו לשגעונה ולמותה. ומסתבר שמישהי כבר כתבה גם את הסיפור גם מנקודת המבט של אדל, בת החסות (או הבת שלא זוכה להכרה) של רוצ’סטר. הספר נקרא  Adele: Jane Eyre’s Hidden story (Emma tennat), גיליתי אותו במקרה באמזון בהכנה לפוסט והוא נראה כמו סוג של fan fiction. 

רק כמה מהשחקניות שגלמו את ג’יין בעיבודים הרבים לקולנוע וטלוויזיה. 

אנקת גבהים 

הספר היחיד של אמילי ברונטה. סיפור האהבה האפלה, האובססיבית וההרסנית של קאת’י והית’קליף. וקאת’י היא ביתו של מר ארנשו, הבעלים של אחוזת “אנקת גבהים”. הית’קליף הוא ילד נטוש שמר ארנשו אימץ לביתו ואהב כבנו, או בעצם יותר מאת בנו הינדלי (האח של קאת’י). קאת’י והית’קלף התאהבו כבר כילדים, אבל האהבה שלהם שייכת אל אדמות הבור והביצות שבהן הרבו להתסובב יחד. בחיים הבוגרים, החברתיים, אין לה מרחב מחיה שפוי, לא רק בגלל הפער המעמדי, אלא גם בגלל הנסיבות המשפחתיות הקשות ובעיקר בגלל הנפשות המסוכסכות של האוהבים עצמם. 

כשמר ארנשו נפטר ובנו הינדלי ירש את “אנקת גבהים”, הינדלי מוריד את הית’קליף לדרגת משרת, מכה ומשפיל אותו ללא הרף. הי’תקליף מוצא נחמה בידידות הנפש שלו ושל קאת’י. אבל אז קאת’י המתבגרת מגלה את החברה המיוחסת יותר של איזבלה ואדגר לינטון, דיירי האחוזה הסמוכה “ת’ראשקרוס גריינג'”. היא משתעשעת בבגדים ובגינונים של גברת ונהנת מהחיזורים של אדגר לינטון. הית’קליף שרואה איך קאת’י מתרחקת ממנו לכיוון אדגר , לא יכול יותר לשאת את המצב ועוזב לשלוש שנים. אחריהן הוא חוזר עם המון כסף, שלא ברור המקור שלו ותכנית נקמה אחת גדולה. 

שמעו, זה חתיכת קטע שהספר הזה נחשב ‘רומנטי’ ושדורות של נערות חולמניות נאנחות בעיניים בורקות מעל דפיו. הסיפור קודר בטירוף, האהבה של קאת’י והית’קליף רעילה, היא מכלה אותם ופוגעת גם בסביבה שלהם. החיבור שלהם הוא מעבר לאובססיבה ויותר פתולוגי מפתולוגי וככזה, לפחות עבורם, הוא הכי עז, הכי מרגש והכי דפוק שיש. נראה שהשניים מסוגלים לרגשות של ממש רק ביחס זה לזו, וגם זה לא בדיוק ‘ביחס’ כי הם לא ממש חווים עצמם כנפרדים זה מזה. תערובת האהבה-שנאה-קנאה-נקמה, שלהם לא רק מובילה למותם, היא גם מחלחלת וגובה מחירים מהדור הבא של שתי המשפחות בסיפור. 

וכדי שלא תחשבו שזו איזה תגובה רגישה במיוחד או ‘פסיכולוגיסטית-סטרילית’ לסיפור אהבה ויקטוריאני, אני רק אזכיר למי ששכחה כמה מה ‘חומרים’ שיש בסיפור הזה:  בואו נראה – סאדיזם? בהחלט! מזוכיזם?  ביג טיים. נקרופיליה? צ’ק. אחרי שקאת’י מתה, הית’קליף חופר פעמיים את הקבר שלה כדי לשכב לצד הגופה. כמה רומנטי. גילוי עריות מרומז? צ’ק וצ’ק, פעמיים ויש מצב שבשתי דורות של המשפחה. גיבור רומנטי שמכה את אשתו ותולה את הכלב שלה, רק כדי לנקום באהובה האמיתית שלו שנשואה למישהו אחר? כן, גם זה שם. 

“אנקת גבהים” נחשב סמל לרומן ויקטוריאני. יש בו מורבידיות, רוחות רפאים וכל מיני תעתועיים אפלים ופנטסטיים. המפורסם שבהם הוא הרגע האיקוני בו יד לבנה, קטנה וקרה דופקת על החלון. זוהי רוחה של קאת’י בדמות ילדה, היא מספרת שחזרה הביתה אחרי שהלכה לאיבוד באדמות הבור, ומתחננת “תכניס אותי”. אבל מה שכל כך מצמרר בסיפור, זה לא רוחות הרפאים, אלא הנפשות התועות של הדמויות, מה שנקרא ‘עוד בחייהן’. 

הסיפור הזה כל כך טעון רגשית, העולם הפנימי של כמה וכמה דמויות מרכזיות הוא כאוטי לגמרי. הן מפגינות התנהגויות לא רציונליות, אלימות, אכזריות, מזוכיזם, התאהבות בלתי נשלטת במי שפוגע בהן, הרס עצמי והיעדר אמפתיה. יותר משהספר הוא סיפור אהבה גדול, הוא מציג את הצד האפל של האהבה,  את החיבור המבולבל וטורד המנוחה שמתקיים בתוך קשרי התעללות ואת השסעים שאלימות יוצרת בנפש הקורבנות. 

אז אחרי כל זה, אנחנו חייבות איזה הפוגה קלילה ומילא אי אפשר לדבר על הספר הזה, בלי להזכיר את השיר wuthering heights של קייט בוש. מסתבר שהיא כתבה אותו בגיל 18, תוך שעה, אחרי שקראה את הפרקים הראשונים של “אנקת גבהים” שהותירו בה רושם עז. אגב, אומרים שגם total eclips of the heart של בוני טיילר, נכתב בהשראת “אנקת גבהים”. 

“חיבור עמוק לדמותה של קאת’י”.  קייט בוש,  Wutherig heights

וגם – שמעתן על יום אנקת גבהים עולמי? תראו, מסתבר שאנשים נאספים אחת לשנה, בכל מיני מקומות בעולם, כדי לעשות קייט בוש יחד. הנה דוג’ אחת, אבל יש המון כאלה באינטרנט:

the most wuthering heights day ever – Atlanta

וכן, יש גם גרסה ישראלית שמתארגנת מדי שנה בפייס, השנה הם בדיוק נפגשו כמה ימים לפני הפוסט הזה וייצגו אותנו בכבוד.

יום אנקת גבהים הישראלי. מתוקימות!

נכנסתן לאווירה? יופי. 

ב חלק הבא נכנס לעומק השאלות ונראה מה הקטע שלנו עם הרומנים המגה מצליחים האלה מהמאה ה 19? 

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp

עוד פוסטים שיכולים לעניין אתכם

10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים

אי אפשר לכתוב בלוג על הכוח של סיפורים בלי לדבר על בראשית - סיפור שעל אמת שינה את העולם. אז הנה כמה מילים על כאוס וסדר בבראשית ובחיים שלנו, על פי ג'ורדן פיטרסון ועם קצת תוספות משלי

"כדי להוציא ספר אדיר מתחת ידיך חייב אתה לבחור לך נושא אדיר" הרמן מלוויל כתב את השורות האלה, ואת מובי דיק, סיפור אדיר על נושא אדיר. אבל מהו בדיוק הנושא? ומה הסיפור של הלוויתן הלבן?

10 נקודות על "שעת אפס", אדם ורטה, ספיר סבח ומורדים אחרים וגם על סוד הקסם של חג פורים

אי אפשר לכתוב בלוג על הכוח של סיפורים בלי לדבר על בראשית - סיפור שעל אמת שינה את העולם. אז הנה כמה מילים על כאוס וסדר בבראשית ובחיים שלנו, על פי ג'ורדן פיטרסון ועם קצת תוספות משלי

קבלו את הפוסטים שלי למייל

ההרשמה מהווה הסכמה לקבלת דיוור מ "מה הסיפור"

כתיבת תגובה

קבלו את הפוסטים שלי למייל

ההרשמה מהווה הסכמה לקבלת דיוור מ "מה הסיפור"
דילוג לתוכן