אנקת גבהים 

הספר היחיד של אמילי ברונטה. סיפור האהבה האפלה, האובססיבית וההרסנית של קאת’י והית’קליף. וקאת’י היא ביתו של מר ארנשו, הבעלים של אחוזת “אנקת גבהים”. הית’קליף הוא ילד נטוש שמר ארנשו אימץ לביתו ואהב כבנו, או בעצם יותר מאת בנו הינדלי (האח של קאת’י). קאת’י והית’קלף התאהבו כבר כילדים, אבל האהבה שלהם שייכת אל אדמות הבור והביצות שבהן הרבו להתסובב יחד. בחיים הבוגרים, החברתיים, אין לה מרחב מחיה שפוי, לא רק בגלל הפער המעמדי, אלא גם בגלל הנסיבות המשפחתיות הקשות ובעיקר בגלל הנפשות המסוכסכות של האוהבים עצמם. 

כשמר ארנשו נפטר ובנו הינדלי ירש את “אנקת גבהים”, הינדלי מוריד את הית’קליף לדרגת משרת, מכה ומשפיל אותו ללא הרף. הי’תקליף מוצא נחמה בידידות הנפש שלו ושל קאת’י. אבל אז קאת’י המתבגרת מגלה את החברה המיוחסת יותר של איזבלה ואדגר לינטון, דיירי האחוזה הסמוכה “ת’ראשקרוס גריינג'”. היא משתעשעת בבגדים ובגינונים של גברת ונהנת מהחיזורים של אדגר לינטון. הית’קליף שרואה איך קאת’י מתרחקת ממנו לכיוון אדגר , לא יכול יותר לשאת את המצב ועוזב לשלוש שנים. אחריהן הוא חוזר עם המון כסף, שלא ברור המקור שלו ותכנית נקמה אחת גדולה. 

שמעו, זה חתיכת קטע שהספר הזה נחשב ‘רומנטי’ ושדורות של נערות חולמניות נאנחות בעיניים בורקות מעל דפיו. הסיפור קודר בטירוף, האהבה של קאת’י והית’קליף רעילה, היא מכלה אותם ופוגעת גם בסביבה שלהם. החיבור שלהם הוא מעבר לאובססיבה ויותר פתולוגי מפתולוגי וככזה, לפחות עבורם, הוא הכי עז, הכי מרגש והכי דפוק שיש. נראה שהשניים מסוגלים לרגשות של ממש רק ביחס זה לזו, וגם זה לא בדיוק ‘ביחס’ כי הם לא ממש חווים עצמם כנפרדים זה מזה. תערובת האהבה-שנאה-קנאה-נקמה, שלהם לא רק מובילה למותם, היא גם מחלחלת וגובה מחירים מהדור הבא של שתי המשפחות בסיפור. 

וכדי שלא תחשבו שזו איזה תגובה רגישה במיוחד או ‘פסיכולוגיסטית-סטרילית’ לסיפור אהבה ויקטוריאני, אני רק אזכיר למי ששכחה כמה מה ‘חומרים’ שיש בסיפור הזה:  בואו נראה – סאדיזם? בהחלט! מזוכיזם?  ביג טיים. נקרופיליה? צ’ק. אחרי שקאת’י מתה, הית’קליף חופר פעמיים את הקבר שלה כדי לשכב לצד הגופה. כמה רומנטי. גילוי עריות מרומז? צ’ק וצ’ק, פעמיים ויש מצב שבשתי דורות של המשפחה. גיבור רומנטי שמכה את אשתו ותולה את הכלב שלה, רק כדי לנקום באהובה האמיתית שלו שנשואה למישהו אחר? כן, גם זה שם. 

“אנקת גבהים” נחשב סמל לרומן ויקטוריאני. יש בו מורבידיות, רוחות רפאים וכל מיני תעתועיים אפלים ופנטסטיים. המפורסם שבהם הוא הרגע האיקוני בו יד לבנה, קטנה וקרה דופקת על החלון. זוהי רוחה של קאת’י בדמות ילדה, היא מספרת שחזרה הביתה אחרי שהלכה לאיבוד באדמות הבור, ומתחננת “תכניס אותי”. אבל מה שכל כך מצמרר בסיפור, זה לא רוחות הרפאים, אלא הנפשות התועות של הדמויות, מה שנקרא ‘עוד בחייהן’. 

הסיפור הזה כל כך טעון רגשית, העולם הפנימי של כמה וכמה דמויות מרכזיות הוא כאוטי לגמרי. הן מפגינות התנהגויות לא רציונליות, אלימות, אכזריות, מזוכיזם, התאהבות בלתי נשלטת במי שפוגע בהן, הרס עצמי והיעדר אמפתיה. יותר משהספר הוא סיפור אהבה גדול, הוא מציג את הצד האפל של האהבה,  את החיבור המבולבל וטורד המנוחה שמתקיים בתוך קשרי התעללות ואת השסעים שאלימות יוצרת בנפש הקורבנות. 

אז אחרי כל זה, אנחנו חייבות איזה הפוגה קלילה ומילא אי אפשר לדבר על הספר הזה, בלי להזכיר את השיר wuthering heights של קייט בוש. מסתבר שהיא כתבה אותו בגיל 18, תוך שעה, אחרי שקראה את הפרקים הראשונים של “אנקת גבהים” שהותירו בה רושם עז. אגב, אומרים שגם total eclips of the heart של בוני טיילר, נכתב בהשראת “אנקת גבהים”.